ע"פ 1493/07 איברהים דעז'נה נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער, תושב כפר יאטה שברש"פ, על פי הודייתו, בעבירות של שהייה והסעה שלא כדין, נהיגה ללא רישיון רכב ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה והסתייעות ברכב לביצוע פשע. בגין כל אלה נדון המערער ל-4 שנות מאסר, מאסר על-תנאי, ופסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה במשך 6 שנים מיום שחרורו מהכלא. כמו כן, חולט הרכב בו נהג.

התשתית העובדתית אשר עמדה בבסיס ההרשעה היתה זו: בתאריך 5.11.06 הסיע המערער ברכב בו נהג 12 קטינים, שוהים בלתי חוקיים. בדיקה העלתה כי הרכב נושא לוחיות זיהוי של רכב אחר אשר הורד מהכביש, ועל כן דרשו ממנו שוטרים שנסעו לצדו לעצור. המערער השים עצמו כמציית לדרישה, אולם לפתע האיץ את מהירותו והחל נמלט, תוך שהוא מאלץ נהגים אחרים לסטות לשולי הדרך כדי להימנע מפגיעה. לבסוף, ירד המערער לדרך עפר ונעצר רק כאשר נתקל בבור.

בערעור שבפנינו

המופנה כנגד העונש נטען, כי נכון היה להפנות את המערער לשרות המבחן לצורך הכנתו של תסקיר, הואיל ומדובר באדם צעיר שבית המשפט מצווה לתת את הדעת גם לעניין שיקומו. כן נטען, כי המערער הנו בכור אחיו, וביניהם נכים ומוגבלים, ועליו מוטל עול פרנסתה של משפחתו. להשקפת המערער, נתונים אלה חייבו בעניינו הקלה ניכרת ממדיניות הענישה הנוהגת, במיוחד נוכח הודאתו והחרטה שהביע.

במעשיו של המערער היו שלובים מספר נתונים בעלי חומרה. הוא נכנס לישראל שלא כחוק, נהג ברכב מבלי שהיה מורשה לכך, ועשה זאת ברכב שלוחיות הרישוי שלו מזויפות. אולם לא רק באלה הוא חטא, אלא גם בכך שהסיע ברכבו 12 קטינים, אף הם שוהים בלתי חוקיים, וכל זאת ללא ביטוח. זו התנהגות מופקרת של אדם פורק עול, אשר היתה עלולה להסתיים באסון כבד, במהלך ניסיונו של המערער להימלט בנסיעה מהירה מהשוטרים הדולקים אחריו. הדגשנו בעבר כי התנהגות מסוג זה אינה מאפיינת עוד יחידים בלבד, וזה מכבר הפכה לתופעה רחבת היקף בה נדרשות רשויות האכיפה להלחם, במיוחד נוכח הקטל הנורא הנמשך בדרכים. אנו מוכנים להניח כי מצבם הכלכלי של המערער ומשפחתו רחוק מלהיות שפיר. אולם, עובדה זו אינה מקנה לו זכות לבצע עבירות פליליות, שכל אחת בפני עצמה, ומקל וחומר כולן יחד, חייבו תגובה עונשית קשה.

בא-כוח המערער עתר בפנינו להזמין את שרות המבחן לבחון את עניינו של שולחו ולהגיש בעקבות כך תסקיר. אולם, לא ראינו מקום לעשות זאת, הואיל ואין בפנינו ולו ראשית ראייה לכך שהמערער זקוק לפיקוח או הדרכה של גורמי הטיפול.

הנה כי כן, בעונש שהושת על המערער לא נפל כל פגם, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.