ע"פ 1517/10 משה אלקיים נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בכתב אישום מתוקן שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נטען, כי בתאריך 26.7.09, בשעת בוקר מוקדמת, הגיע המערער כאשר הוא מצויד באלה למקום בו שהה המתלונן, קטין יליד חודש מרץ 1992, מתוך כוונה לגרום לו חבלה חמורה. המערער הלם עם האלה על ראשו של קורבנו, עד שזה שנפל על הארץ ואיבד את הכרתו. משהתאושש מעט וניסה לקום ולהימלט, הוא התמוטט בשנית והתעלף. עוד נטען, כי באותו מעמד איים המערער על חבריו של המתלונן שאם ילשינו עליו הוא ירצח אותם. כתוצאה מהחבלה שנחבל המתלונן נגרם לו דימום תוך מוחי אשר חייב את אשפוזו בבית חולים למספר ימים.

המערער הודה בעובדות האמורות, ובעקבות כך הורשע בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות והדחה בחקירה, עבירות לפי סעיפים 333 בשילוב עם סעיף 335(א)(1) וסעיף 245(1) לחוק העונשין. על כך הוא נדון לארבע שנות מאסר, שנים-עשר חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלונן בסכום של 15,000 ש"ח.

המערער, העותר בפנינו להקל בעונשו, טען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות, הודאתו בעובדות, חרטתו ולכך שמדובר במאסר ראשון. כמו כן, נטען כי לא ניתן משקל לעדותו של המתלונן כי הוא סולח למערער על הפגיעה בו, ומכל מקום, כך נטען, החמיר בית המשפט בעונש שהשית מעבר לרמת הענישה הנוהגת במקרים דומים.

לא מצאנו בכל אלה עילה לשנות מן העונש. גם אם נניח כי יש ממש בגרסת המערער לפיה הותקף על ידי המתלונן וחבריו כשבועיים לפני האירוע הנוכחי, הדרך היחידה שהיתה פתוחה בפניו היא להתלונן בפני רשויות החוק. אולם המערער בחר לעשות דין לעצמו, תוך שהוא חובל ביריבו חבלה קשה. זהו אפוא גילוי נוסף של נגע האלימות שפשה בחברה הישראלית, ובנגע זה, כך נקבע בפסיקה, יש להלחם גם על ידי יישומה של מדיניות ענישה בלתי מתפשרת. מנקודת השקפה זו לא מצאנו כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי הנה שגויה, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.