פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
ע"פ
1554/14
לפני:
כבוד השופט נ' הנדל
המערערת:
אבו גאליה אחלאם
נ ג ד
המשיב:
יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים
ערעור על החלטתו של בית המשפט
המחוזי בירושלים מיום 27.02.2014 בתיק ע"פ 041031-02-14 שניתנה על-ידי כב' השופט
ב' צ' גרינברגר
בשם המערערת:
בעצמה
החלטה
1.
מונח לפני ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 41031-02-14, כב' השופט ב' צ' גרינברגר ), במסגרתה נדחתה בקשת המערערת לעיכוב ביצוע צו הריסה מנהלי ביחס למבנה בשכונת א-טור בירושלים. הבקשה הוגשה לבית המשפט המחוזי יחד עם ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים (כב' השופט א' גורדון ) מיום 19.2.2014, בה דחה בית המשפט את בקשת המערערת לביטול צו ההריסה.
רקע
2.
עסקינן במקרה שעבר גלגולים משפטיים רבים. צו ההריסה הוצא על-ידי הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה בירושלים (להלן: הוועדה המחוזית ) ביום 5.3.2012, בהתאם לסעיף 238 א(ב1) לחוק התכנון והבניה, התשכ"א-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ). מדובר במבנה דו-קומתי המשתרע על-פני שטח של כ-700 מ"ר, העשוי מבטון ומבלוקים (להלן: המבנה ). זהו הצו ההריסה המנהלי השני שהוציאה הוועדה המחוזית ביחס למבנה. הצו הראשון הוצא ביום 10.10.2011, ובשל קשיים אפשריים שהועלו בבית המשפט לעניינים מקומיים הוציאה הוועדה המחוזית צו הריסה נוסף, הוא הצו מושא הליך זה.
הבקשה הראשונה לביטול צו ההריסה הוגשה על-ידי בעל הזכויות במבנה, עיסאם שוויקי (להלן: שוויקי ), לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (ב"ש 1728/12). ביום 30.12.2012 דחה בית המשפט לעניינים מקומיים את בקשתו, תוך התייחסות, בין היתר, לטענות המבקש לקיומה של אפליה פסולה בעניינו. לדעת בית המשפט לא הונחה כל תשתית עובדתית לביסוס טענה זו. כך נקבע כי בניגוד לנטען, הוצאת צו ההריסה לא עמדה בסתירה למדיניות הנוהגת של הוועדה המחוזית, ואין בנהלים שפרסמה הוועדה המחוזית בכדי למנוע את מימושו של צו ההריסה. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 30.6.2013 (ע"פ 25604-01-13). במהלך הדיונים הובא לידיעת בית המשפט המחוזי כי קומת הקרקע של המבנה משמשת כמרפאה של קופת חולים, ושהמינהל הקהילתי מפעיל באותה קומה מועדון לקשישים ותוכניות לנוער בסיכון. בית המשפט קבע כי אין בשימושים אלו כדי הצדקת ביטול צו ההריסה, והביע את תמיהתו על כך שגופים ציבוריים נותנים את ידם להפרת החוק, וחותמים על הסכמי שימוש במבנה אשר הוצא בעניינו צו הריסה מנהלי. שוויקי הגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"פ 6615/13), שנדחתה ביום 29.10.2013.
לאחר דחיית בקשת שוויקי על-ידי בית המשפט לעניינים מקומיים, נפתח הליך נוסף באותו בית משפט, שהוגש על-ידי עמותה וארבעה מוכתרים, המייצגים לדבריהם " כ-4100 תושבי שכונת ח'לת אלעין " (להלן: התושבים ). מדובר לגישתם במבנה המשרת את כלל תושבי השכונה, ואשר הריסתו תביא לפגיעה קשה בתושבים. בית המשפט לעניינים מקומיים (כב' השופט א' גורדון ) צירף הליך זה להליך הנ"ל שפתח שוויקי, וקבע ביום 30.9.2013 כי אין מקום לדון בבקשה. הסיבה שניתנה לכך היא שבתי המשפט כבר נדרשו לתוקפו של צו ההריסה, ופסיקותיהם מהוות מעשה בית דין. התושבים ערערו על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בירושלים. טרם ניתנה החלטה בערעור. בד בבד הגישו התושבים בקשה לבית המשפט המחוזי לעיכוב ביצוע צו ההריסה (ע"פ 2382-10-13). ביום 3.10.2013, דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופט ב' צ' גרינברגר ) את הבקשה, תוך שהוא מאמץ את קביעותיו האמורות של בית המשפט קמא. לכך הוסיף כי התושבים, כחליפיו של שוויקי, מנועים מלתקוף את תקפותו של הצו מכוח הכלל של מעשה בית דין. בשל שיקולים אלו, בית היתר, נקבע כי סיכויי הערעור שהגישו התושבים קלושים, ומשכך גם מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת השיקול של שמירה על שלטון החוק והריסת המבנה. על החלטה זו הגישו התושבים ערעור לבית המשפט העליון (ע"פ 6679/13), שנדחה גם הוא ביום 3.2.2014.
ההליך הנוכחי
3.
ההליך הנוכחי, שהוגש על-ידי המערערת, מהווה ההליך השלישי שמטרתו תקיפת צו ההריסה המנהלי. בקשת המערערת לביטול צו ההריסה נדחתה כאמור על-ידי בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים. על החלטה זו הגישה המערערת ערעור לבית המשפט המחוזי, ועמו בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה האמור. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה בשל סיכוייו הקלושים של הערעור, ובשל מאזן הנוחות הנוטה לטובת האינטרס הציבורי לקיום מהיר של צו הריסה מנהלי, כמו גם שמירה על שלטון החוק. בתוך הדברים ציין בית המשפט שלנוכח טענת המערערת, לפיה היא רכשה דירה במבנה משוויקי, הרי שהיא חליפתו כדין, והיא מנועה מלתקוף את צו ההריסה בשל מעשה בית דין. לגופו של עניין, קבע בית המשפט שטענות המערערת לאפליה כבר הועלו על-ידי שוויקי בהליך שהגיש, ונדחו על-ידי בתי המשפט לעניינים מקומיים והמחוזי.
בערעורה לבית משפט זה חוזרת המערערת על טענותיה לאפליה מול מקרים אחרים. בנוסף, סבורה המערערת שהחלטת הוועדה לתכנון נוגדת את הנוהל שלה עצמה בנוגע למבנים בלתי חוקיים שנבנו על שטחים המיועדים למגורים. עוד טוענת המערערת שאין לה כל קשר עם ההליכים הקודמים שננקטו על-ידי בעל הבניין, ושנעשה לה עוול כאשר צורפה בקשתה לתיק הקיים של שוויקי. בבקשה להוספת נימוקים הטעימה המערערת שלעת הזאת נקבעו גבולותיה הסופיים של תוכנית המתאר מטעם הוועדה המחוזית, ולפיהם האזור הרלוונטי אכן מיועד למגורים. המערערת טוענת שעובדה זו נוגדת את טענתה של הוועדה המחוזית בהליכים קודמים, לפיה השטח מיועד לצרכים ציבוריים. עוד הדגישה המערערת כי הסמכות הבלעדית בכל הנוגע לענייני בנייה נתונה לעיריית ירושלים.
דיון והכרעה
4.
בית המשפט המחוזי הדגיש שהמערערת מהווה למעשה חליפתו של שוויקי. על-פי גישה זו, טענתה בבקשה לפיה "אינה קשורה להליכים קודמים" מעוררת קושי. טענותיה בעניין האפליה נגדה, ובכל הנוגע לסתירה בין הוצאת צו ההריסה לבין נוהלי הוועדה, כבר נדונו ונדחו בהליך שהוגש על-ידי שוויקי. ההחלטות שניתנו אינן מנותקות מהליך דנא. על-פני הדברים סיכויי הערעור אינם גבוהים דיים כדי להצדיק מתן עיכוב. יצוין כי טענתה הנוספת של המערערת, לפיה ניתן צו ההריסה בחוסר סמכות, אינה משכנעת, שכן חוק התכנון והבניה קובע מפורשות (בסעיף 238א) שוועדות התכנון והבניה (המקומית והמחוזית) מוסמכות להוציא צו הריסה מנהלי.
באשר למאזן הנוחות, נראה שמתן עיכוב ביצוע בשלב זה עלול לכרסם ביסודות העומדים מאחורי צווי הריסה מנהליים. כבר נאמר בבית משפט זה כי "צו ההריסה מיועד לשמש מענה מיידי לבנייה בלתי חוקית ומכאן החשיבות הרבה המיוחסת לביצועו במועד שנקבע לכך, וכך נפסק פעמים רבות" (עע"ם 2215/08
שייך' ח'ליל איברהים עלמי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה
– ירושלים , פס' 21 ו-28 (17.3.08)). עיכובו של ביצוע צו הריסה לתקופה משמעותית חותר תחת מטרתו הבסיסית של הצו. בנסיבות העניין, די בכך כדי ללמד שלסוגיית מאזן הנוחות בתיק זה, פנים לכאן ולכאן. כך יש להתחשב, בנסיבות העניין לרבות סיכויי הערעור, במשמעות מתן צו עיכוב והפגיעה באינטרס הציבור. עניין זה נכון ביתר שאת כשמדובר בבנייה בלתי חוקית בהיקף גדול, כדוגמת המקרה הנוכחי. בנסיבות כאלו, נכון להקפיד על שמירת החוק ועל ביצוע צו ההריסה שהוצא בהקדם. במכלול הנתונים, מתן צו העיכוב אף עלול להתפרש כמתן היתר לעשיית דין עצמי-תכנוני.
יצוין לסיום כי מסכת ההתדיינות הענפה בעניין צו ההריסה מעלה את החשד, שהועלה על-ידי השופטת ארבל בהחלטתה שאוזכרה לעיל, לניסיון למנוע את ההריסה באמצעות הליכים משפטיים שאין בהם ממש. נראה שההליכים השונים, המעלים טענות דומות בשם מבקשים שונים, מכוונים לעכב החלטות חלוטות של רשויות התכנון וערכאות שיפוטיות. כאמור, מטרת צו ההריסה המנהלי היא ההתמודדות עם תופעת הבנייה הבלתי חוקית בצורה יעילה ומהירה. במצב בו ניתן צו הריסה, משהפכו ההליכים שניהל שוויקי חלוטים, ובהעדר תשתית שעשויה לחזק את גישת המערערת, ולו לכאורה, המשך עיכוב ביצוע הצו אינו רצוי ואף עשוי, שלא במכוון, לעודד פגיעות מעין אלו בשלטון החוק.
סוף דבר
5.
הערעור נדחה.
ניתנה היום, ג' באדר ב התשע"ד (5.3.2014).
ש ו פ ט