ע"פ 1571/19 ליאור אמסלם נ. מדינת ישראל

המערער הורשע לפי הודאתו בכתב האישום המתוקן שהוגש נגדו ונגד הנאשם הנוסף בתיק.

כתב האישום המתוקן ייחס למערער עבירת הצתה ולנאשם הנוסף עבירה של סיוע להצתה.

הסדר הטיעון היה "סגור" ובהמשך לכך השית בית המשפט המחוזי על כל אחד מן הנאשמים את העונש המוסכם, מאסר של 28 חודשים מיום המעצר על המערער (לצד מאסר על תנאי וחיוב בפיצוי לנפגעי העבירה) ומאסר של 18 חודשים ויום אחד על הנאשם הנוסף, גם כן מיום המעצר (לצד המאסר על תנאי וחיוב בפיצוי לנפגעי העבירה). בערעור שבפנינו נטען כי הוא מכוון כלפי הכרעת הדין וגזר הדין גם יחד. בעיקרו של דבר טען בא כוחו של המערער (שהחליף את בא כוחו בבית המשפט המחוזי) כי לא היה מקום, על פי עובדות כתב האישום, לראות את עניינו של המערער כחמור מזה של הנאשם הנוסף. במיוחד הודגשה בהקשר זה העובדה, שהנאשם הנוסף יצא מהמכונית כשבקבוק הדלק בידו. עמדת המדינה היתה שדין הערעור להידחות. בא כוח המדינה הצביע על פרטים אחרים בכתב האישום המבטאים על-פי הנטען את חלקו המרכזי של המערער באירוע, שנותרו על כנם אף בכתב האישום בנוסחו הסופי. פרטים אלו כוללים למשל התייחסות לכך שההחלטה על ההצתה גמלה בלבו של המערער, וכן את העובדה שהמערער הוציא את בקבוק הדלק מן הרכב על מנת שהנאשם האחר יעשה בו שימוש.

לאחר שבחנו את טענות הצדדים סברנו שדין הערעור להידחות.

על פי העובדות שבהן הודה המערער במסגרת ההסדר, אין מקום לטענה שהיה מקום ליחס לו אשמה פחותה מכפי שנעשה. מכל מקום, וככל שמדובר בעונש, מדובר כאמור בהסדר טיעון "סגור", שבו אין להתערב.

למעלה מן הצורך ובהמשך לדברים שעלו בדיון, אף לא מצאנו עילה שהייתה מצדיקה לאפשר למערער לחזור בו מהודאתו, סעד שממילא לא עמד במרכז הטיעון.

סוף דבר, הערעור נדחה.

דומה, שטוב יעשה המערער שלו עבר פלילי, גם אם לא ברף החמור ביותר, אם ינצל את תקופת מאסרו על מנת להפנים את הדרוש על מנת שלא לחזור ולהיכשל.