ע"פ 16/10 מדינת ישראל נ. ראעד חראסמה

השופט א' א' לוי:

1.

בית המשפט המחוזי בחיפה הרשיע את המערער בעבירות אחדות – מעשי

פזיזות ורשלנות, העלבת עובד ציבור, חבלה בכוונה מחמירה ואיומים. נטען, כי באחד מימיו של חודש מרץ 2009, בשעת בוקר, נהג המערער ברכב, וכאשר הבחין בניידת משטרה נוסעת בכיוון הנגדי, סטה לנתיבה עד שנהגה נאלץ לסטות הצידה כדי למנוע תאונה. אולם המערער לא הסתפק בכך, ולאחר שביצע פניית פרסה שב ונסע לעבר הניידת, וגם הפעם נאלץ השוטר שנהג בה לסטות הצידה כדי למנוע תאונה. עוד נטען, כי

בשלב זה עצר המערער ליד השוטר, גידף אותו והמשיך בנסיעה.

האירוע האחר התרחש ביום 10.6.09. הפעם חסם המערער עם רכבו את דרכו של נהג אחר, ירד לעברו כשהוא מחזיק בחפץ קהה, והחל חובט בו בפניו ובראשו ולבעוט בו. בהמשך גרר המערער את קורבנו לעמוד חשמל והטיח בו את ראשו וגופו, ולבסוף הכניס את המתלונן לתא המטען של רכבו (של המערער), וניסה פעם אחר פעם לסגור את מכסה התא תוך שהמתלונן מונע זאת עם ידו ורגלו אותם הוציא מחוץ לתא המטען. בסוף תקיפתו בידי המערער הובהל המתלונן לבית חולים, שם אובחנו שברים בפניו, והוא נותח ונותר מאושפז במשך 9 ימים.

המערער הודה בעובדות האמורות, ולאחר שקוימו ההליכים לעניין העונש, הוא נדון ל-25 חודשי מאסר, 18 חודשים מאסר על-תנאי, קנס, פיצוי ופסילה מהחזיק ברישיון נהיגה במשך 7 שנים. כמו כן, הופעל מאסר על-תנאי בן 7 חודשים שעמד נגדו, חלקו במצטבר, כך שתקופת המאסר הכוללת עומדת על 30 חודשים.

2.

שני ערעורים מונחים בפנינו, ושניהם מופנים נגד גזר-דינו של בית המשפט המחוזי. באחד (בע"פ 102/10) טען המערער כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו מעבר למתחייב, ועל כן נכון להקל בעונשו, נוכח הודאתו, נסיבותיו האישיות, והסיכוי לשקמו. מנגד, טוענת המשיבה (בע"פ 16/10) כי העונש אותו גזרה הערכאה הדיונית אינו הולם את חומרת מעשיו של המערער, ומחטיא את מטרות הגמול וההרתעה.

3.

ערעור זה בדין יסודו. למרבה הדאבה, מורגלים בתי המשפט בשנים האחרונות לדון, ובתכיפות גוברת, בהתנהגות אלימה המאפיינת שכבות רבות באוכלוסיה. אולם עניינו של המערער הנו חריג גם בנוף עכור זה. תחילה הוא התגרה בשוטר שנסע בניידת במסגרת תפקידו, ולולא תושייתו של האחרון אפשר שהיתה נגרמת תאונה. אולם כל אלה היו כאין וכאפס מול הבריונות שהפגין המערער באירוע השני, בריונות שהיתה מלווה באכזריות שלעיתים רחוקות נתקלים בדוגמתה. קצפו של המערער יצא נגד נהג אחר, ומכאן ואילך הוא פתח במסע ענישה חסר גבולות, שבסופו נותר קורבנו מוטל פצוע קשה וחבול, ומשהובהל לבית החולים נאלץ היה לעבור ניתוח במטרה לנסות לתקן את הנזקים שהמערער גרם לו.

מערער זה הפגין במעשיו את הסכנה מרחיקת הלכת הנשקפת ממנו, ולפיכך לא זו בלבד שמהעונש שהושת עליו נעדר רכיב כלשהו של חומרה, אלא שהוא אינו עושה צדק עם הקורבנות ועלול לשגר מסר שגוי לרבים. לפיכך, ולאחר שנתנו את דעתנו להלכה הנוהגת לפיה אין בית משפט שלערעור ממצה את הדין עם נאשמים, אנו מחליטים לדחות את הערעור בע"פ 102/10, ולקבל את הערעור בע"פ 16/10 ולהעמיד את מאסרו בפועל של המערער על 4 שנים, לרבות המאסר המותנה המופעל בחופף. יתר רכיביו של גזר-הדין יעמדו בעינם.