ע"פ 1604/09 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער, יליד חודש מאי 1982, בתום שמיעתן של ראיות, במספר עבירות מין. נטען, כי בשנת 1996 הוא התארח בבית הוריה של בת-דודתו, קטינה ילידת שנת 1985 (להלן: ב'). במהלך הלילה ניגש המערער למיטתה של ב', הוריד את מכנסיה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. באירוע אחר שהתרחש באותה שנה, החדיר המערער את ידו למכנסיה של ב' שעה שהיתה ישנה ונגע באיבר מינה. באירוע שלישי שהתרחש באותה שנה, הניח המערער את ידה של ב' על איבר מינו ושפשף אותו עד שהגיע לפורקן. באירוע רביעי החדיר המערער את לשונו לאיבר מינה של הקטינה. באישום נוסף נטען, כי במועד כלשהו בשנת 2003 פנה המערער לקרובת משפחה נוספת וביקש לגעת בחזה. משזו סירבה, אחז בה המערער בניגוד לרצונה וביצע בה את זממו.

בגין העובדות האמורות הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות אינוס בנסיבות מחמירות, תקיפה מינית, ומעשה מגונה בנסיבות מחמירות. בהמשך, הוא דן את המערער לשבע שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי וחייבו לפצות את המתלוננת בסכום של 30,000 ש"ח.

2.

המערער משיג בפנינו על גזר הדין ועותר להקל עמו מטעמים אלה: מרבית האירועים הנזכרים בכתב האישום התרחשו לפני 13 שנים, כאשר היה היה בן 14 שנים בלבד; התלונה שהוגשה באיחור (בשנת 2004), מנעה ממנו להישפט כקטין, ומותר להניח שאם התלונה היתה מוגשת במועדה, היו מיושמים בעניינו דרכי ענישה בשילוב עם דרכי טיפול ושיקום; גם משהוגשה התלונה, נדרשו מספר שנים עד אשר הוכרע דינו; בעקבות ההליכים שננקטו נגדו הוא חווה טלטלה נפשית עזה שפגעה בשגרת חייו; לבסוף, נטען כי ניתן משקל מופרז למצבה של ב' כיום, אף שלכך תרמו גורמים נוספים שאינם קשורים במערער.

3.

ההכרעה בערעור זה היתה כרוכה בלבטים. מעשיו של המערער בוצעו בב' בעת שהיתה ילדה בת 11 שנים בלבד. היא לא מיהרה לחשוף את אשר עולל לה המערער, ואת תלונתה הגישה רק לאחר מספר שנים. ב' נתנה הסבר לכבישת עדותה, ולדידי אין ספק כי הסבר זה הנו סביר והגיוני. לפיכך, ככל שמבצעם של המעשים היה אדם בוגר, השלכותיו של שיהוי זה היתה פחותה, הואיל וגם אם חל במשך השנים שינוי בחייו של העבריין, עדיין היה נכון לפקוד אותו, ובכל חומרת הדין, על עבירות שביצע בקטינה. שונה המצב כאשר מדובר בנאשם שהיה בעת ביצוען של העבירות קטין, וזמן לא רב לאחר הגיל בו נושאים קטינים באחריות בפלילים. לו היה מובא המערער לדין בסמוך לביצוען של העבירות, מותר להניח כי היו ננקטים בעניינו דרכי טיפול גם אם היו מלוות ברכיבי ענישה מתונים נוספים. מכאן שהשיהוי בהגשת התלונה הרע במידה לא מבוטלת את מצבו של המערער, ועל כן יהיה זה שגוי לדון אותו כבגיר, תוך התעלמות מגילו בעת שחטא. אולם, זהו רק פן אחד של הסוגיה המונחת בפנינו להכרעה.

הפן האחר מקורו בהכחשתו של המערער את המעשים בהם הורשע. מטבע הדברים, זכותו של המערער לדבוק בטענת חפותו, גם לאחר שבית המשפט המוסמך הרשיעו. אולם, אתה מצפה כי במצב זה יביא המערער את השגותיו נגד ההרשעה בפני בית משפט שלערעור, ומטעמים השמורים עמו הוא בחר שלא לעשות זאת, תוך שהוא מסתפק בהסברו של בא-כוחו כי הציע לשולחו להסתפק בערעור על העונש בלבד. עמדה זו בה נקט המערער היא בעייתית באשר טמונה בה סכנה. התנהגותו כפי שמשתקפת מכתב האישום, הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, תסקיריו של המבחן ודו"ח הערכת מסוכנות, מלמדת על קיומה של סטייה אפשרית בתפקודו המיני. מסקנה זו מתחייבת גם מן העובדה שהמערער הורשע בשנת 2006 בעבירה נוספת, אותה ביצע בשנת 2003, כאשר כבר היה בגיר – מעשה סדום בקטין . הרשעתו בעבירה אחרונה זו נסמכה על הודאתו במהלך חקירתו ובבית המשפט, וחרף זאת משנתבקשה הגשתה של הערכת מסוכנות בפרשה הנוכחית, הוא הכחיש גם את ביצועה של אותה עבירה, שכאמור הודה בה במהלך משפטו. במצב זה נמנע שרות המבחן מלבוא בהמלצה טיפולית, ובהעדר טיפול באותה סטייה של המערער, שוב אין ספק כי נשקפת ממנו סכנה מוחשית לציבור, סכנה שהוערכה על ידי המומחים לדבר לטווח הארוך כבינונית-גבוהה.

נדמה כי אין צורך לומר כי לו היה מבצען של העבירות בהן הורשע המערער בגיר בשעת מעשה, היה עונשו חמור במידה רבה מזה שנגזר בפועל. מכך עולה, כי בית המשפט המחוזי היה ער לכל אשר נטען בפנינו, ובכלל זה גילו הצעיר של המערער בעת ביצוען של העבירות וחלוף הזמן, ובכך יש להסביר את החלטתו להסתפק בעונש מתון מזה הנוהג בפסיקה. לא מצאתי מהי אותה עילה שמכוחה אנו מתבקשים להוסיף ולהקל עוד עם המערער. לו היה מגלה, למצער, נכונות להסתייע בגורמי הטיפול כדי להבטיח שהסכנה הנשקפת ממנו תפחת ביום שישוחרר מן הכלא, הייתי מוכן להקל עמו במעט כדי לעודד אותו להתמיד בדרך זו. ברם, גם מהמעט הזה הוא נמנע מלעשות, ועל כן אם דעתי תישמע היינו דוחים את הערעור ומותירים את העונש על כנו.

ש ו פ ט

השופט ס' ג'ובראן:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט י' עמית :

הדילמה במקרה דנן אינה פשוטה והיא מתמקדת בשאלה מהו ה"מועד הקובע" לצורך גזירת הדין. האם מועד ביצוע העבירות העיקריות בשנת 1996 שאז היה המערער כבן 14, או המועד בו נגזר דינו בהגיעו לגיל 27, או שמא מועד הגשת התלונה כאשר היה בגיל 22?

המשקל שניתן לעצם הקטינות בגזירת העונש, מורכב משלושה טעמים: עצם גילו של הקטין באשר אין שיקול דעתו של קטין כשיקול דעתו של בגיר; הרצון להגן על קטין מפני תנאי הכליאה והאינטרס השיקומי– השוו ע"פ 49/09 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 8.3.09).

במקרה שלפנינו, שניים מתוך השיקולים דלעיל כבר אינם מתקיימים, משבגר המערער והוכיח כי השיקום ממנו והלאה ואף נשקפת ממנו מסוכנות. מכאן, שלכל היותר יש ליתן משקל לשיקול הראשון לפיו אין לבחון את שיקול דעתו והכרתו של קטין באמות המידה של בגיר. ברם, דומה כי בית משפט קמא כבר התחשב בכך בעת גזירת העונש, שאם לא כן, וכפי שציין חברי השופט א' א' לוי, יש להניח כי עונשו היה חמור יותר.

סופו של דבר, שאני מצטרף לחוות דעתו של האב"ד.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי.