ע"פ 1619/00 ראמז אלרוזי נ. מדינת ישראל

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי על יסוד הודאתו בעובדות בעבירות לפי סעיף 402א לחוק העונשין, תשל"ז1977-, ולפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב1952-. בית המשפט המחוזי גזר על המערער עונש מאסר, חלקו לריצוי בפועל וחלקו על-תנאי; תשלום קנס בסך 1500 ש"ח או ריצוי מאסר תמורתו; וכן חייבו לחתום על התחייבות כספית להימנע מעבירה דומה לאחר שחרורו מן המאסר. המערער הגיש ערעור על חומרת גזר הדין. בעוד הערעור תלוי ועומד, נפטר המערער בבית הסוהר.

השאלה שלפנינו היא מה דינו של הערעור. על-פי סעיף 236 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, אם "נפטר אדם ייפסק כל הליך פלילי נגדו". ואולם על-פי תקנה 36 לתקנות סדר הדין הפלילי, תשכ"ה1965-, רשאי בית המשפט - לבקשת בן משפחתו, יורשו, מבצע צוואתו או מנהל עזבונו של נאשם שנפטר במהלך הדיון בערעורו - להורות שהדיון בערעור יימשך חרף פטירת הנאשם. הרציונאל העיקרי שביסוד הוראה זו הוא לאפשר לבני משפחתו או לעזבונו של נאשם שנפטר להשיג בערכאת הערעור פסק-דין המטהר את המנוח מהרשעתו בדין (ע"פ 427/64 יאיר נ' מדינת ישראל , פ"ד יט(3) 406; וכן ע"פ 317/96 נגר נ' מדינת ישראל פ"ד לא(1) 192). ואולם לעתים עשויה להיות הצדקה לתת רשות להמשך הערעור, גם כשהערעור איננו מופנה נגד ההרשעה אלא נגד חומרת גזר הדין בלבד. כך הוא, למשל, מקום שהמערער משיג על חיובו בקנס או על צו חילוט, שעל-פי הדין הופכים עם פטירתו לחיובים של עזבונו (ראה הסברו של הנשיא אגרנט, בפרשת יאיר

הנ"ל, בעמ' 408).

במקרה שלפנינו נגזר על המערער המנוח תשלום קנס. מן התיק נובע שבית המשפט המחוזי נעתר לבקשתו והתיר לו לשלם את הקנס בתשלומים לשיעורים. אין לנו נתונים אם עד לפטירתו שילם המנוח חלק כלשהו מהקנס שהוטל עליו. מטיעוני התביעה והסניגוריה הציבורית לפנינו עולה כי משפחתו של המערער מתגוררת בעזה ובידי הסניגורית לא עלה להתקשר עם המשפחה כדי לברר את רצונה ביחס להגשת בקשה להמשך הדיון בערעור. בנסיבות אלו הסכים בא-כוח המדינה להצעתנו, שהערעור יתקבל במובן זה שהקנס שטרם שולם עד לפטירת המנוח יתבטל. אנו מקבלים את הערעור, אפוא, במובן זה, שהקנס, עד כמה שטרם שולם, מתבטל. בנתון לכך הננו מורים להפסיק את ההליך כמצוות סעיף 236 לחוק סדר הדין הפלילי.