בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 1649/97
ע"פ 1691/97
בפני: כבוד השופט י' זמיר
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט י' גולדברג
המערער : מהדי אבו ניג'מה
(ע"פ 1649/97)
המערערים: 1. בסאם ג'ית
(ע"פ 1691/97) 2. עמאד גולאני
3.נידאל זכריה סלאימה
נ ג ד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בירושלים מיום 28.1.97 בתיק ת"פ 162/96
שניתן על ידי כבוד השופט א' רובינשטיין
תאריך הישיבה: י"ב באלול תשנ"ז (14.9.97)
בשם המערער: עו"ד מנחם בלום
(ע"פ 1649/97)
בשם המערערים: עו"ד לאה צמל
(ע"פ 1691/97)
בשם המשיבה: עו"ד אביה אלף
פ ס ק - ד י ן
ארבעת המערערים בשני תיקים אלה הורשעו על ידי בית המשפט המחוזי, בפרשה אחת, בעבירות של חטיפה לשם חבלה, שוד בנסיבות חמורות והחזקת סכין שלא למטרה כשרה. לפי פסק הדין, הם חטפו בצוותא חדא תושב של שכונת אבו טור בירושלים, כשפניהם מכוסות במסיכות, הובילו אותו במכוניתו לחורשה סמוכה, שם היכו אותו באכזריות, דקרו אותו בסכין ושדדו ממנו סכום כסף ומסמכים שונים. הם נדונו, כל אחד מהם, ל40- חודשי מאסר בפועל (מלבד המערער נידאל סלאמה, שנגדו הופעל גם מאסר על-תנאי, והוא נדון לכן ל42- חודשי מאסר בפועל) וכן למאסר על-תנאי של 3 שנים. הערעורים נסבו הן על ההרשעה והן על העונש.
הערעורים על ההרשעה נסבו, קודם כל, על הממצאים העובדתיים של בית המשפט המחוזי. בעיקר נטען בערעורים כי בית המשפט המחוזי טעה כאשר דחה את טענות המערערים בשאלת הזיהוי, כלומר, שלא הם היו החוטפים של המתלונן. אך קביעת הזיהוי של המערערים התבססה על עדויות של המתלונן ושל עדי ראיה אחרים, להן התייחס בית המשפט באמון, כנגד העדויות של המערערים ושל עדים אחרים שבית המשפט לא התייחס אליהן באמון. אכן, גם בעדויות בהן בית המשפט המחוזי נתן אמון נפלו סתירות ויש בהן תמיהות. אך בית המשפט נתן דעתו לעיקר הסתירות והתמיהות והסביר אותן, מהן ברצונו של המתלונן להגיע ליישוב הסכסוך שלא באמצעות בית המשפט אלא בדרך של סולחה, מהן באווירת הפחד ששררה בשכונה, ועוד. בסופו של דבר מצאנו כי היה לבית המשפט המחוזי יסוד מספיק בראיות לזיהוי של המערערים כמבצעי החטיפה, וכי אין לבית משפט זה יסוד להתערב באמון שבית המשפט המחוזי נתן לעדי התביעה, כנגד ההסתייגות שלו מעדי ההגנה. המסקנה היא כי אנו דוחים את הערעור ככל שהוא נוגע להרשעה של כל המערערים בעבירות של חטיפה לשם חבלה והחזקת סכין שלא למטרה כשרה.
המערערים הורשעו גם בשוד בנסיבות חמורות. אכן, לאחר שהחוטפים עזבו את המתלונן לנפשו, גילה המתלונן כי סכום של 3,000 ש"ח שהיה עמו נעלם ואיננו, אף כי מסמכים שונים שהיו עמו נמצאו והוחזרו לו. עם זאת, הגענו למסקנה כי חומר הראיות שבתיק אין בו כדי להוכיח את יסודות העבירה של שוד. לפיכך החלטנו לזכות את המערערים מן האישום בשוד.
שוד בנסיבות חמורות היא עבירה חמורה ועונשה כבד. אך בנסיבות המקרה השוד שהמערערים הורשעו בו היה אירוע שולי לחטיפה. לכן, גם אם יש הצדקה להפחית מעונשם של המערערים, עקב זיכויים מעבירת השוד, אין הצדקה להקל בעונש במידה רבה.
העבירה של חטיפה לשם חבלה היא מן החמורות שבחוק העונשין. הנסיבות של ביצוע העבירה במקרה זה היו קשות. המתלונן הוכה באכזריות ואף נדקר בסכין. העונש שהוטל על המערערים, גם אילו הוטל על עבירה זאת בלבד, הוא עונש קל באופן יחסי. במיוחד כך בהתחשב בעבר הפלילי של כל אחד מן המערערים. לכן אין אנו רואים מקום להקל בעונשם אלא באופן מתון. בהתאם לכך החלטנו להפחית 6 חודשים מתקופת המאסר שהוטלה על כל אחד מן המערערים. עונשם של המערערים בסאם ג'ית, עימאד ג'ולאני ומהדי אבו נג'מה יעמוד, אם כן, על 34 חודשי מאסר, ואילו עונשו של המערער נידאל סלאמה (שנגדו הופעל גם מאסר על תנאי) יעמוד על 36 חודשי מאסר. עונש המאסר על-תנאי יעמוד בעינו.
ניתן היום, י"ב באלול תשנ"ז
(14.9.97).
ש ו פ ט ש ו פ ט
ת ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97016490.
I02