ע"פ 1650/05 מדינת ישראל נ. אמלקה איינהו

השופטת ע' ארבל :

1.ערעור המדינה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' נאמן), שהשית על המשיב בגין הרשעתו בביצוע עבירות של גרימת חבלה בכוונה מחמירה וכן חבלה בנסיבות מחמירות (עבירות לפי סעיפים 329 ו- 333 יחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977), עונש של 3 שנות מאסר, מתוכן 18 חודשי מאסר בפועל מיום מעצרו. כן הושת על המשיב מאסר על תנאי למשך 14 חודשים והתנאי הוא שתוך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר לא יעבור המשיב כל עבירת אלימות מסוג פשע.

2.על פי עובדות כתב האישום, בהן הודה והורשע המשיב, התנהל ויכוח בין המשיב למתלונן הראשון במהלכו השליך זה האחרון אבנים לעבר המשיב. בתגובה שלף המשיב סכין, רדף אחרי המתלונן וניסה לדקור אותו. המתלונן הראשון ברח מהמקום ומשהגיע אחיו, הוא המתלונן השני, תפס אותו המשיב בצווארו והצמיד אליו סכין. לאחר מכן הכה בראשו באבן עד שנפל והתמוטט. המשיב פנה שוב אל המתלונן הראשון, שיסף את צווארו, חתך את בטנו והותירו מדמם על הקרקע. הנפגעים הועברו בדחיפות לבית החולים, כאשר המתלונן הראשון היה במצב קריטי. הוא נותח ושהה בבית החולים במשך כשבועיים וחצי נוספים ואילו המתלונן השני אושפז למשך ארבעה ימים, שוחרר ואושפז לארבעה ימים נוספים לאחר מכן.

3.המדינה בערעורה טוענת, כי העונש אינו הולם את חומרת המעשים אותם ביצע המשיב. המעשים הינם חמורים וחריגים באכזריותם, כל זאת בעקבות ויכוח של מה בכך וזריקת אבנים מצד המתלונן. במעשיו סיכן המשיב את חיי המתלונן הראשון עת שיסף את צווארו ופגע קשות באחיו. מדובר בשני אחים שנפגעו פגיעות קשות ובית המשפט לא נתן לכך משקל מספיק בגזר דינו שכן העונש הקבוע לעבירות אלה בחוק הוא 20 ו – 14 שנות מאסר. התנהגותו של המשיב שהינה חסרת מעצורים, תגובותיו התוקפניות והיעדר שליטתו העצמית תחת השפעת אלכוהול, כל אלה מעידים על מסוכנותו הרבה.

בטיעונו בפנינו הוסיף בא כוח המדינה כי המשיב היה מעורב במהלך שנת 2002 בשני אירועים אלימים נוספים, כאשר המקרה הנוכחי הנו ביטוי להסלמה בהתנהגותו. המדינה אינה מתעלמת מהעובדה שהמשיב הנו נשא של מחלה מדבקת וכי יש ליתן את הדעת לנסיבותיו האישיות המיוחדות של המשיב המפורטות בהרחבה בתסקיר שירות המבחן.

בא כוח המשיב ניסה לגמד את חומרת נסיבות האירוע, בציינו כי שני המתלוננים שהנם בוגרים היו שיכורים ויידו אבנים גדולות שפגעו במשיב, כאשר אבן אחת אף פגעה בראשו, זאת על פי חוות הדעת הפתולוגית שהוצגה בפני בית המשפט. אף על פי כן הוא מסכים שתגובתו של המשיב חרגה מגדר הסביר ולא ניתן להתעלם מחומרת המעשים. עם זאת, בהתחשב במחלתו, מצבו הפיסי מתדרדר. המשיב חושש שחייו יסתיימו לפני שהוא ישתחרר מהכלא ולכן מבקש הוא שלא נתערב בעונש שהוטל על ידי בית המשפט המחוזי שנחשף לכל החומר הרלוונטי בעניין.

4.שקלנו את נסיבות העניין, נתנו דעתנו לטיעוני הצדדים ובכלל זה לנסיבותיו האישיות המיוחדות של המשיב, כפי שפורטו בהרחבה בתסקיר שירות המבחן. הגענו למסקנה שיש מקום לקבל את ערעור המדינה ולהחמיר בעונשו של המשיב. נסיבות המקרה יוצאות דופן בחומרתן. תוצאת המעשים האכזריים של המשיב קשה ביותר. היה זה רק כפסע בין המעשים לבין תוצאות חמורות בהרבה ומבחינת המתלונן הראשון, כפסע בינו ובין המוות.

בתקופה בה האלימות הפכה לתושב קבע במחוזותינו ותת-תרבות הסכינים הפכה מעשה שבשגרה, חייב לצאת מבית משפט זה מסר חד וברור לפיו, מעשה אלימות, ובודאי מעשה שנעשה תוך כדי שימוש בסכין, יביא לתגובה חריפה מצד בית המשפט. לא ניתן להשלים עם מצב בו אזרח תמים, עובר אורח ברחוב, בגן הציבורי או נער במועדון הופך חשוף לסיכון ממשי לגופו ולשלומו. עלינו לתרום חלקנו להפסקת תופעות אלה.

מן הכלל אל הפרט, בנסיבות האירוע שבפנינו, שוכנענו שהמשיב מסוכן והחזרתו לחברה בתום תקופת מאסר קצרה, יש בה כדי להוות סיכון לסביבתו הקרובה. עם זאת, לא נוכל להתעלם ממחלתו של המשיב והקשיים עימם הוא מתמודד בכלא כתוצאה ממצבו הרפואי. לפיכך, אנו נמנעים מלהשית עליו את מלוא העונש שראוי היה לגזור עליו בנסיבות המקרה בגין מעשיו החמורים.

אשר על כן, הוחלט לקבל את ערעור המדינה ולהחמיר בעונשו של המשיב. אולם, בהתחשב באמור לעיל באשר למחלתו של המשיב, ובהיותנו ערכאת ערעור שאינה ממצה את הדין, החלטנו לגזור על המשיב עונש של 4 שנות מאסר, מתוכן ירצה המשיב 36 חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי המעצר) וכן מאסר על תנאי של 12 חודשים למשך שלוש שנים שלא יעבור המשיב כל עבירת אלימות מסוג פשע.