ע"פ 1680/07 עווד אבו עסא נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער, על פי הודאתו, בביצוען של מספר עבירות: קשירת קשר לבצע פשע, עבירות בנשק והתפרצות, עבירות לפי סעיפים 499(א)(1), 144(ב2) ו-407(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נטען, כי בחודש אוגוסט 2005 הצטרף המערער לקשר אותו יזמו אחרים להעביר מגבול מצרים לקלקיליה, דרך שטחה של מדינת ישראל, 19 רובים מסוג קלצ'ניקוב וכמות בלתי ידועה של תחמושת. את הקשר הזה הוביל שאדי אבו-שארב (להלן – שאדי) ואליו הצטרפו שניים - אחיו, ראמי שהיה פעיל בארגון שוהדא אל-אקצא, וחמד איברהים, תושב רצועת עזה. המערער הודה שידע כי קיימת אפשרות שכלי הנשק והתחמושת המוברחים ישמשו לביצוע פיגועים נגד ישראל. אולם, בסופו של יום לא הצליחו בני החבורה לבצע את זממם, הואיל ובשלושה מועדים בסוף חודש אוגוסט 2005 כאשר הגיעו לגבול ישראל-מצרים, הבחינו בכוחות בטחון שפעלו באזור.

האישום השני שיוחס למערער עוסק בהתפרצות למחנה צבאי מתוך כוונה לגנוב חלקי חילוף לג'יפ שהחזיק שאדי. המערער ושאדי פרצו למחנה על-ידי חיתוך הגדר המקיפה אותו, ומשלא מצאו חלקי חילוף הם גנבו 7 ארגזי תחמושת בקוטר 5.56 מ"מ שהכילו כ-6930 כדורים, וכן מנות קרב. בהמשך, החזיק שאדי את התחמושת עד שנתפסה על-ידי משטרת ישראל. גם באישום זה הודה המערער כי ידע שהתחמושת היתה אמורה לשמש לביצוע פיגועים נגד ישראלים.

בגין העבירות בהן הורשע, נדון המערער ל-36 חודשי מאסר, ו-12 חודשים מאסר על-תנאי.

להשלמת התמונה נוסיף, כי עניינו של שאדי אבו-שארב נדון בנפרד, ובנוסף לעבירות להן היה שותף עם המערער, הודה שאדי בשורה ארוכה של עבירות רכוש אותן ביצע בין השנים 2001 עד 2004, וכן בגניבה של כדורים ותרמילים אותם אסף בשטחי אימונים של צה"ל, ומכירתם לסוחרי נחושת. נוכח כל אלה נדון שאדי בגין עבירות הרכוש ל-4 שנות מאסר, מחציתן בפועל, ובגין העבירות האחרות הוא נדון ל-6 שנות מאסר מתוכן 4 שנים בפועל. נקבע, כי שאדי ישא בעונשי המאסר במצטבר, כך שבסופו של יום הוא נכלא ל-6 שנים.

הערעור שבפנינו מופנה כנגד חומרת העונש. נטען כי בית המשפט המחוזי הכביד את ידו על המערער, ולא נתן משקל הולם לכל אחד מאלה: אישיותו הדלה; הודאתו בעובדות; חלקו הקטן בפרשה; עברו הנקי; והעובדה שביצוען של העבירות לא הושלם. פרק נכבד בנימוקי הערעור הוקדש לטענה לפיה לא נשמר יחס ראוי בין העונש שהושת על המערער לזה שנגזר לשאדי.

לא מצאנו בערעור זה ממש. המערער חטא בעבירות קשות תוך ידיעה שהוא נותן את ידו, ולו בעקיפין, לפגיעה באזרחי מדינת ישראל. עניין זה לבדו חייב גזירתו של עונש חמור מזה שנגזר בפועל, הן כדי לגמול למערער על רוע מעלליו, ובעיקר כדי להרתיע את הרבים. גם בטענה בדבר חריגה מכלל האחידות בענישה לא מצאנו עילה להתערבותנו. אכן, העונש שהושת על שאדי קל הוא, אולם הדבר לא נעלם מעיניו של בית המשפט המחוזי אשר נתן לו משקל בבואו לגזור את עונשו של המערער. כתוצאה מכך נסתיימו ההליכים בעניינם של השניים בענישה מתונה ביותר, עד שספק בעינינו אם יש בה כדי לשרת את אינטרס הציבור ואת הרתעת הרבים.

אשר על כן, הערעור נדחה.