ע"פ 1683/10 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

המערער, יליד שנת 1967, הועמד לדין באשמת ביצועם של מעשים מגונים בקטינות. בחודש ינואר 2009 הוא נצמד לקטינה ילידת חודש דצמבר 1998, ליטף את איבר מינה ואחוריה מעל החצאית, והכניס את ידה למכנסיו והניחה על איבר מינו. מעשים דומים ביצע המערער במתלוננת במועד אחר בעת ששהו במטבח של אחד מבתי הכנסת. בחודש אוגוסט 2008 הוא ביצע מעשים מגונים בקטינה ילידת שנת 1996 בעת שהתארח בבית הוריה, ובמועד בלתי ידוע בין השנים 2007 עד 2008 נצמד המערער לקטינה שלישית, עד שזו נמלטה על נפשה.

המערער הודה בעובדות המפלילות שיוחסו לו, ובעקבות כך דן אותו בית המשפט המחוזי ל-42 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות כל אחת מהקטינות בהן פגע בסכום של 10,000 ש"ח.

המערער מבקש כי נבטל את רכיב המאסר שבעונש או נפחית אותו מטעמים אלה: בית המשפט המחוזי לא נתן משקל הולם לחוות דעת של ד"ר וייל שהוגשה מטעם ההגנה, ולהמלצות הטיפוליות הכלולות בה;

המערער הוחזק במעצר במשך כחצי שנה, ומששוחרר קיבל טיפול תרופתי שבסיומו נמצא כי לא נשקפת ממנו סכנה לציבור.

דין הערעור להדחות. בית המשפט המחוזי, בגזר-דין מפורט וממצה, נתן את דעתו לכלל השיקולים הצריכים לעניין, וגם מחוות דעתו של ד"ר וייל ומכתבו של פרופ' רסלר, לא התעלם. ברם, מול אלה ניצבה הערכתם של מומחים לפיה המערער אינו מגלה תובנה של ממש לכוונה המינית שבסיס מעשיו, ועל כן הסכנה הפוטנציאלית הנשקפת ממנו לטווח ארוך היא בינונית. דברים דומים למד בית המשפט המחוזי מתסקירו של שרות המבחן, היינו, אף שהמערער לקח אחריות על מעשיו והביע חרטה, הוא התקשה לגלות אמפטיה אמיתית כלפי הנפגעות, והוא תופס את עצמו כקורבן. בנסיבות אלו איננו סבורים כי בעונש גלומה חומרה יתרה, והרי זהו התנאי להתערבותה של ערכאת הערעור.

נוכח האמור, הערעור נדחה.