ע"פ 1686/04 חמזה דרבאס נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בשורה של עבירות: חברות בארגון עוין, ניסיון שוד, קשר לבצע פשע, אימון בנשק ונשיאתו וכן ניסיון לרצח.

על-פי גרסת המשיבה, גויס המערער בחודש נובמבר 2001 לארגון עוין, ומכאן ואילך נקט ביחד עם אחרים בשורה של פעולות, אשר נועדו לבצע פיגועים נגד אזרחים ישראליים. על-פי הנטען, בחודש נובמבר 2001 עשו המערער ואחר, חוסיין דרבאס, ניסיון לשדוד רכב תוך שימוש בנשק חם. בחודש ינואר 2002 הונחו המערער וחוסיין להשליך מטענים מאולתרים לעבר רכב ביטחון של האוניברסיטה העברית בהר-הצופים, ולצורך כך התאמן המערער בהפעלת נשק. בחודש פברואר 2002 ארבו השניים לאוטובוס וחוסיין ירה לעברו, אך למרבה המזל יצא הנהג מאירוע זה ללא פגע. בגין כל אלה גזר בית המשפט המחוזי למערער 16 שנות מאסר. בערעור שבפנינו מלין המערער על הרשעתו באישומים השני והחמישי, ולחילופין מופנה הערעור כנגד העונש.

הרשעתו של המערער התבססה על הודאתו במהלך חקירתו במרביתם של המעשים שיוחסו לו. לגרסה זו נמצאו תימוכין בהודייתו במשטרה של שותפו למעשים, חוסיין דרבאס. זה האחרון אמנם התכחש במהלך עדותו בבית המשפט לפרטים שונים בהם הודה, אולם, בית המשפט המחוזי, מכוח סמכותו לפי סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות, החליט להעדיף את גרסת העד בעת חקירתו על פני עדותו. בית המשפט הוסיף ומצא כי בחומר הראיות שהונח בפניו, יש גם כדי לענות על דרישת ה"חיזוק" לפי סעיף 10א(ד) לפקודה. הרשעת המערער היא, אפוא, הכרעה עובדתית מובהקת, בה ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב. חרף זאת, סברנו כי הרשעתו של המערער באישום השני אינה מבוססת כדבעי. ההרשעה באישום זה מקורה בדברים שאמר חוסיין בחקירתו, ואנו סבורים כי החיזוק עליו הצביעה באת-כוחה המלומדת של המשיבה לעניין זה, אין בו די. לפיכך, החלטנו לקבל את הערעור על הכרעת הדין במובן זה שהמערער יזוכה מעבירת ניסיון השוד בה הורשע, ולא סברנו כי יש מקום להרשיעו, כעתירתה של בא-כוח המשיבה, בעבירה חלופית של קשירת קשר.

באשר לאישום החמישי, הנמקתו של בית המשפט לעניין מעורבותו של המערער, מבססת היטב את מעמדו כאחד ממבצעיהן של העבירות, ומכאן החלטתנו להותיר את ההרשעה באישום זה על כנה.

באשר לעונש – אכן, המאסר שנגזר למערער ממושך הוא והשלכותיו על הנושא בו הן קשות. אולם, כך היא גם חומרת המעשים בהם חטא המערער, שהצטרף מדעת לארגון עוין, אשר שם לו למטרה לפגוע באזרחים תמימים אשר כל חטאם נובע מהיותם יהודים אזרחי ישראל. לא נעלם מעיננו כי מעשיו של המערער לא גרמו נזק של ממש, אולם גם במעט שעשה די כדי ללמד עד כמה חמורה היא הסכנה הנשקפת ממנו. מטעם אחרון זה סברנו כי אין מקום להקל בעונש, חרף זיכויו של המערער מהעבירה שיוחסה לו באישום השני.