ע"פ 1702/09 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בתאריך 15.2.08, בשעת צהרים, הוליך מ.ש. (קטין יליד שנת 1995), קטין אחר בן גילו (להלן: המתלונן) לבית נטוש שם המתין המערער. מ.ש. והמערער אחזו במתלונן, ולאחר שהפשילו את מכנסיו ותחתוניו, החדיר מ.ש. את איבר מינו לפי הטבעת של קורבנו. בהמשך, ביקש המערער ממ.ש. לעמוד ליד הדלת כדי להתריע מפני זרים, ואחר כך נשכב על מזרון והורה למתלונן למצוץ את איבר מינו. אולם המערער לא הסתפק בכך, וגם הוא החדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלונן עד שהגיע לפורקן. ועוד נטען, כי המערער דרש מהמתלונן לא לספר את אשר עוללו לו, ואיים כי אם לא ינהג כך יפגע בו.

המערער הודה בכל אלה, ובעקבות כך הורשע בעבירות של מעשה סדום בנסיבות אינוס, ותקיפה, ועל כך דן אותו בית המשפט המחוזי ל-54 חודשי מאסר, 24 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלונן בסכום של 5000 ש"ח.

המערער סבור כי בית המשפט המחוזי החמיר בעונשו, תוך שהוא אינו נותן משקל הולם לגילו הצעיר, הודאתו, חרטתו, היותו נעדר עבר פלילי, העובדה שנזנח על ידי הוריו, והצורך להותיר פתח לשיקומו. כן נטען, כי המערער שילם את הפיצוי בו חויב, ושהעונש חורג מרמת הענישה הנוהגת.

אין בידינו להקל עם המערער. אכן, מדובר במי שהיה קטין בעת ביצוען של העבירות, אולם נהיר לנו כי הוא הבין את הפסול שבמעשיו, ולראיה העובדה שנקט בלשון מאיימת כדי להבטיח שקורבנו לא יסגיר את סוד המעשים שביצע בו. קטינות מהווה בדרך כלל נימוק לקולא, בעיקר משום עניינה של החברה לסייע לקטין שחטא לעלות על דרך המלך. אולם קטינות אינה מראית פני הכל, במיוחד כאשר מדובר במעשים כה בזויים ושפלים מן הסוג שביצע המערער במי שהיה אותה עת ספק-ילד ספק-נער. על מעשים אלה יש להגיב ביד קשה, ואיננו סבורים כי בית המשפט המחוזי הפריז בכך, ובוודאי שלא כך הוא נוכח הנזק, שאת ממדיו קשה לצפות בשלב זה, שגרם לנפשו של קורבנו ועתידו.

אי לכך, הערעור נדחה.