ע"פ 1718/14 עזאת אלעביד נ. מדינת ישראל

השופט צ' זילברטל:

ערעור על גזר דינו מיום 3.2.2014 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט א' ביתן ) בת"פ 8255/09, בגדרו הושת על המערער עונש של 42 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי, לבל יבצע במשך שלוש שנים עבירת אלימות מסוג פשע ופיצוי כספי בסך של 5,000 ש"ח לנפגע העבירה.

רקע

1.

ביום 21.2.2013 הורשע המערער בעבירה של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ) ובעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק. על-פי פסק הדין, המתלוננת היא אלמנה המתגוררת בגפה עם שתי בנותיה הקטינות. בעלה המנוח הוא אביהם של נאדר אלעביד (להלן: נאדר ) וסלאח אלעביד (להלן: סלאח ) ודודו של המערער. בין המתלוננת לבין משפחת המנוח התגלע סכסוך הנוגע למגרש עליו מתגוררת המתלוננת עם שתי בנותיה, ולדרישת המשפחה כי תפנה את המגרש. על רקע סכסוך זה, נפגשו נאדר, סלאח והמערער ביום 3.10.2009 בשעות הלילה, וקשרו קשר לתקוף את המתלוננת ולגרום לה חבלה חמורה. השלושה הגיעו בשעות הבוקר המוקדמות לביתה של המתלוננת, כאשר הם רעולי פנים ומצוידים במוטות ברזל ובדוקרן, והמתינו ליציאתה לעבודה. עם יציאתה מביתה התנפלו השלושה על המתלוננת ותקפו אותה בכלי התקיפה. המערער היכה בראשה של המתלוננת בעזרת מוט ברזל ולא פסק גם כאשר הסירה את הכיסוי מעל ראשו, ואילו נאדר וסאלח דקרו אותה בדוקרן באזור העיניים ובידה, והכו אותה במוט ברזל ברגליה, עד שלמשמע צעקותיה לעזרה יצאו בנותיה הקטינות מהבית. רק בשלב זה עזבו המערער והאחרים את המקום והשאירו את המתלוננת עם חתכים בקרקפת, בפנים, בכף ידה הימנית ובשוק רגלה הימנית, ועם שפשופים בידיה וברגליה.

2.

בתסקיר שהוגש לבית המשפט על-ידי שירות המבחן נאמר כי המערער, בן 24, נולד ברהט ומתגורר בבית אמו. שירות המבחן התרשם, כי המערער משתף אודות חייו באופן מגמתי, ונוטה להציג את עצמו באופן נורמטיבי. באשר לעבירה, המערער מודה בביצועה, אך מתקשה מאד לקבל אחריות מלאה למעשיו. שירות המבחן התרשם, כי התנהגותו של המערער קשורה בקודים מסורתיים ותרבותיים מושרשים ונובעת מתוך רצון להוכיח נאמנות למשפחת אביו.

3.

בית המשפט המחוזי קבע כי מתחם הענישה ההולם לעבירות שביצע המערער הוא בין שלוש לחמש שנות מאסר. את קביעתו ביסס בית המשפט בעיקר על החומרה והאכזריות שבמעשה האלימות, ועל האמור בתסקיר המבחן. בנוסף, ניתן דגש לנסיבות שהביאו לתקיפה האלימה ולכך שהמעשה בוצע בצוותא, תוך תכנון מראש והצטיידות בעוד מועד בכלי תקיפה. בבואו לגזור את עונשו של המערער בתוככי המתחם, הביא בית המשפט בחשבון לקולא את גילו הצעיר של המערער, את עברו הנקי ואת הפגיעה הצפויה במשפחתו. מנגד, נשקל הצורך להרתיע את המערער והחשש מהישנות התנהגות אלימה מצדו. לאחר שאיזן בין השיקולים השונים, גזר בית המשפט על המערער את העונשים המפורטים לעיל.

4.

עובר למתן גזר הדין בעניינו של המערער, גזר בית המשפט המחוזי על נאדר, בהליך פלילי שהתנהל נגדו בגין המעשים המתוארים, 42 חודשי מאסר בפועל.

בית המשפט התייחס בגזר הדין בעניינו של המערער לעונש שהושת על נאדר וציין, בהתייחסו לעונש המאסר הדומה שהושת על המערער ועל נאדר, כי אומנם לנאדר עבר פלילי המצדיק החמרה בענישה, אך מנגד מתקיימות אצלו נסיבות מקלות שאינן קיימות אצל המערער ובהן, שירות צבאי מלא בצה"ל כלוחם ונסיבות רפואיות אישיות. על-כן קבע בית המשפט, כי אין מניעה לגזור על המערער עונש מאסר דומה לעונשו של שותפו למעשים.

הערעור דנא

5.

בערעור שהוגש על גזר הדין טוען המערער כי שגה בית המשפט בהטילו עונשי מאסר בפועל לתקופה כה ממושכת. לגישתו, ייחס בית המשפט חשיבות יתרה לתסקיר, ובתוך כך לא ייחס את המשקל הראוי לנסיבותיו האישיות של המערער –

נסיבות חייו, עברו הנקי והשלכות גזר הדין על משפחתו. על-פי המערער, כל כוונתו הייתה "להזהיר" את המתלוננת והוא לא התכוון שתיפגע. יתרה מכך, משהבין את הנזק שנגרם, הביע חרטה וביקש את סליחתה של המתלוננת, וזו ניתנה לו. לבסוף טוען המערער, כי שגה בית המשפט כאשר הטיל עליו עונש מאסר זהה לעונשו של נאדר, השותף לאירוע האלימות, וזאת למרות עברו הפלילי של נאדר ותוך התעלמות מנסיבות חייו של המערער.

6.

בדיון בערעור טענה המשיבה כי נוכח חומרת המעשים, אין מקום לייחס משקל רב לעברו הנקי של המערער. עוד נטען, כי בית המשפט הביא בחשבון בעת גזירת הדין את כלל השיקולים לקולא, אחרת היה עונשו של המערער כבד אף יותר.

דיון והכרעה

7.

לאחר העיון בנימוקי הערעור, שמיעת טענות הצדדים ובחינת מכלול הנתונים שהונחו בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה או כשנפלה טעות מהותית בגזר הדין (ע"פ 7730/ 12 אורי נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (11.03.2014), והאסמכתאות הנזכרות שם; ע"פ 4594/11 עדס נ' מדינת ישראל (29.01.2013 ) ). כאמור, לא מצאנו כי המקרה דנא בא בקהלם של המקרים המצדיקים התערבות חריגה מעין זו.

8.

המערער ביצע, בצוותא-חדא, מעשים חמורים כלפי המתלוננת. שלושת הגברים עטו על המתלוננת בשעת בוקר מוקדמת, הכו בה נמרצות במוטות ובדוקרן והשאירו אותה חבולה ומדממת לעיני בנותיה הקטינות. נוכח הנזק הרב שנגרם למתלוננת, לא ניתן להלום כי "כל כוונת הנאשם, הייתה להזהיר את המתלוננת ולא לפגוע בה", כפי שנטען בהודעת הערעור (פסקה 13). בערעורו מעלה המערער מספר טענות נגד החלטת בית המשפט המחוזי ועיקרן הוא כי בית המשפט לא ייחס את המשקל הראוי לנסיבות שיש בהן כדי להטות את הכף להפחתת עונשו של המערער, ובהן גילו הצעיר, החרטה שהביע והעדר עבר פלילי. גם לאחר בחינה מדוקדקת של הנסיבות לקולא שהציג המערער, לא מצאנו כי נפלה טעות בגזר דינו של בית המשפט. בית המשפט המחוזי נתן דעתו לכלל הנסיבות לקולא שהעלה המערער בערעורו, ואיזן כראוי ביניהן לבין הנסיבות לחומרה במקרה דנא. זאת ועוד, עונש המאסר שהוטל על המערער אינו "מחמיר ביותר" כפי שנטען בהודעת הערעור, אלא תואם את חומרת המעשים.

9.

לא מצאנו ממש גם בטענת המערער לפיה נוכח עקרון האחידות בענישה יש מקום לגזור בעניינו עונש מתון יותר מהעונש שנגזר על נאדר, שביצע יחד עם המערער את העבירה זמן קצר לאחר שהשתחרר ממאסר על עבירה דומה. עקרון האחידות אינו חזות הכל, אלא שיקול נוסף שעל בית המשפט לשקול, יחד עם הנסיבות המיוחדות של העבירה ושל מבצע העבירה, טרם יגזור את הדין (ע"פ 1787/14 אבו קוידר נ' מדינת ישראל , פסקה 17 (19.10.2014)) כפי שציין בית המשפט, עומדים לזכותו של נאדר שיקולים שאינם עומדים לזכותו של המערער, ועל-כן התוצאה לפיה עונשו של המערער דומה לעונשו של נאדר בעל העבר הפלילי אינה עומדת בסתירה לעקרון האחידות בענישה.

10.

סוף דבר, הערעור נדחה.