ע"פ 172/99 האני אבו סנינה נ. מדינת ישראל

שני המערערים בערעורים אלה נתפסו כשהם נוסעים במשאית ברחובות ירושלים, כשבמשאית נמצאו חמש דלתות ושמשה קדמית של משאית מרצדס אשר נגנבה יומיים-שלושה קודם לכן. לאחר שמיעת ראיות, הורשעו המערערים בעבירות לפי סעיפים 413 ד' (ג) ו413- יא' + 25 לחוק העונשין, התשל"ה1977-, דהיינו פירוק חלקים מרכב ללא רשות בעליו, בידעו שהרכב גנוב וכן ניסיון לסחור בחלקים של רכב גנוב.

בגין עבירות אלה נדונו כל אחד מהמערערים למאסר של 36 חודשים וכן למאסר על תנאי לתקופה של 18 חודשים בתנאים אותם קבע בית המשפט, וכן לקנס בסך 5,000 ש"ח.

ערעור המערערים הינו על הרשעתם בדין, ולחילופין על גובה העונש.

בטיעון באי כוח בעלי הדין בפנינו, הוסכם שעל פי נסיבות המקרה במקום הרשעת המערערים בעבירה לפי סעיף 413 ד' (ג) היה מקום להרשיעם בעבירה לפי סעיף 413 י' לחוק העונשין, דהיינו קבלת חלקי רכב בידיעה שאלה הושגו בעבירה לפי סימן ה'1 לפרק יא' של חוק העונשין הדן בעבירות בקשר לרכב.

אנו מקבלים את הערעור במובן זה, כך שבמקום הרשעה בעבירה לפי סעיף 413 ד' (ג) תבוא הרשעה בעבירה לפי סעיף 413 י' לחוק העונשין. ההרשעה בעבירה לפי סעיף 413 יא' לחוק העונשין תישאר בעינה.

יוצא, איפוא, שהעבירות בהן הורשעו המערערים הן בקבלת חלקי רכב אשר פורקו מרכב שנגנב וניסיון למכרם לאחרים.

צדק בית המשפט, בציינו שהעבירות בהן הורשעו המערערים הן נפוצות ויש להרתיע בפניהן. עם זאת, המדובר בפרשה אחת בה הורשעו, ללא שיש למי מהמערערים עבירה קודמת כלשהי. בנסיבות אלה, ובהתחשב בגילם הצעיר, נראה לנו העונש שהוטל עליהם חמור במידה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה.

בהתחשב בכלל הנסיבות, כולל נסיבותיהם האישיות של המערערים, אנו מקבלים את הערעור על חומרת העונש ובמקום עונש המאסר בפועל של שלושים ושישה חודשים מוטל על כל אחד מהמערערים עונש של 15 חודשי מאסר. עונשי המאסר על תנאי והקנס ישארו בעינם.

ניתנת לכל אחד מהמערערים ארכה של שלושה חודשים מיום שישוחררו ממאסרם לתשלום הקנס שהוטל עליהם.