ע"פ 1724/99 חסן עבוד נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע - על פי הודאתו - בבית המשפט המחוזי בנצרת בת.פ. 390/98 בעבירות נשק, בהפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, בנהיגה בחוסר זהירות ובאי ציות לאות הניתן על-ידי שוטר. המבקש הודה כי ביום 1.5.98 נהג ברכב בכפר עילוט, כשהוא נושא עמו נשק ותחמושת. ביציאה של הכפר החל רכב משטרה לנוע לכיוון רכבו של המבקש וכשהחל המבקש להימלט קראו לו השוטרים לעצור. המבקש המשיך בנסיעה וניסה להימלט, עד שנתקע באבנים גדולות. בחיפוש ברכבו נמצאו הנשק והתחמושת תחת הכסא.

ביום 3.3.99 גזר בית המשפט קמא על המבקש 15 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי המעצר, ו24- חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים. כמו כן נקנס המבקש ב4,000- ש"ח ונפסל מלהחזיק ברשיון נהיגה למשך 4 חודשים מיום שחרורו.

בית המשפט קמא דחה את בקשת בא-כוחו של המבקש לעכב את ביצוע גזר הדין, מן הטעם שמדובר בעבירות חמורות ויש חשש מהימלטות מהדין. אי לכך, החל המבקש בריצוי עונש המאסר מיד עם מתן גזר הדין, דהיינו ביום 3.3.99.

ביום 14.3.99 הגיש המבקש לבית משפט זה ערעור על חומרת העונש. בערעורו הוא מבקש לבטל את עונש המאסר בפועל, או להפחיתו ולהטיל תקופת מאסר שתבוצע בעבודות שירות. לטענתו יש להתחשב בכך שהודה באישומים שיוחסו לו והביע חרטה ובכך שבתסקיר המבחן הומלץ שלא לשלוח אותו לתקופת מאסר ארוכה בשל החשש להשפעה שלילית ומכרעת על תפקודו בעתיד. כן הוא מבקש מבית המשפט להתחשב בנסיבותיו הסוציו-אקונומיות הקשות.

בד בבד עם הגשת הערעור הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין. ב"כ המבקש טען כי קיימים סיכויים טובים להפחתת עונשו של המבקש וכי אי מתן עיכוב הביצוע ירוקן את הערעור מתוכנו.

המשיבה התנגדה לעיכוב הביצוע, בשל חומרת העבירות בהן הורשע המבקש. הודגש בפניי כי משהחל המבקש בריצוי עונשו, אין סיבה להפסיק את המאסר בשלב זה.

דין הבקשה להתקבל. בבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר יש לשקול, בין היתר, את חומרת העבירה, נסיבות ביצועה, אורך תקופת המאסר שנגזר על המבקש וסיכויי הערעור. אמנם העבירות בהן הורשע המבקש, במיוחד עבירה של החזקת נשק בלא רשות על פי דין, הן עבירות חמורות. אולם, יש לזכור שהמבקש לא השתמש ולא ניסה לעשות שימוש בנשק, אלא רק החזיק אותו ברכבו. כן מצאתי כי הסיכוי שערעורו של המבקש יתקבל, כך שתופחת תקופת מאסרו, אינו לגמרי מבוטל. לשיקולים אלה מתוספת העובדה כי המבקש היה משוחרר בערובה עד למתן גזר דינו בבית משפט קמא, וכן העובדה שאין לו עבר פלילי. על רקע זה איני רואה חשש ממשי כי המבקש ימלט מריצוי העונש או יסכן את שלום הציבור.

אי לכך, אני מחליט לקבל את הבקשה ולעכב את המשך ריצוי עונשו של המבקש עד למתן פסק-הדין בערעורו. שחרורו של המבקש מותנה במילוי תנאי השחרור בערובה שהוטלו עליו בבית משפט קמא, כשהיה משפטו תלוי ועומד.