ע"פ 1746/00 אנטולי ברילב נ. מדינת ישראל

השופטת ד' ביניש :

המערער הורשע ביחד עם שלושה אחרים, בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 400(2)(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק), וכן בעבירות נוספות הקשורות באותה פרשה: כליאת שווא לפי סעיף 377 לחוק, חטיפה לשם סחיטה לפי סעיף 372 לחוק, וסחיטה לפי סעיף 427(א) לחוק. העונש אשר נגזר על המערער הינו 5 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, וכן 18 חודשי מאסר על-תנאי והערעור מופנה כנגד ההרשעה בלבד.

מעשים אשר בגינם הורשעו המערער וחבריו, בוצעו על רקע חשדם, כי המתלונן פרץ לבתיהם וגנב מהם חפצים שונים. סיפור המעשה נפרש בהרחבה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ועל פי קביעותיו ארבעת המבצעים כלאו את המתלונן בדירתו של אחד מהם ודרשו ממנו להחזיר את החפצים, שעל פי טענתם, גנב מהם. שניים מן החבורה היכו את המתלונן בכל חלקי גופו ואף כבלו אותו, במצב זה הוציאו מכיסו כסף מזומן, בסך 3000 ש"ח, ואף נטלו את דרכונו והסתירו אותו. בשלב הבא, הכניסו המערער וחבריו את המתלונן לרכבו של המערער ונסעו עמו לכיוון אגם הדגים בכפר ברוך, שם עצרו ליד האגם. שניים משותפיו של המערער למעשים והמתלונן ירדו מהמכונית. השניים התעללו במתלונן, דחפו את ראשו למים, וחזרו על מעשה זה מספר פעמים מבלי לשעות לתחנוניו. המערער היה נהג הרכב שהסיע את המתלונן ואת "שוביו" עד למקום, ולאחר מכן, המתין לחבריו ליד האגם. בסופה של מסכת עינויי המתלונן, נטשוהו השלושה כשהוא מוכה וחבול והסתלקו מן המקום. אף על פי שחלקו של המערער בביצוע המעשים היה קטן יותר, הרי היה הוא שותף להבאת המתלונן לדירה בה נשדד ממנו הכסף, הוא נוכח שם בשעת השוד, ואף היה שותף להבאתו של המתלונן לאגם כדי לעשות בו שפטים. לפיכך הורשע המערער כמבצע בצוותא יחד עם יתר המשתתפים במעשים.

2.הערעור שלפנינו מופנה כנגד ההרשעה בלבד. בטיעוניו לפנינו התמקד בא-כוח המערער בעיקר בטענה שבית המשפט קמא טעה בכך שקיבל את הודעת המערער במשטרה ואף העניק לה משקל בלתי ראוי, אף שאותה הודעה נגבתה ברוסית ונרשמה בעברית. בדבריו לפנינו, טען הסניגור המלומד, כי בעידן בו נגזרות זכויות הנאשם מחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, יש ליתן משמעות חדשה לפסול שיש בגביית הודעות נאשמים הנרשמות שלא בשפתם. הטענה היא כי מזה שנים חוזר בית משפט זה ומותח ביקורת קשה על כך שההודעות במשטרה אינן נרשמות בשפה של מוסר ההודעה, אולם משטרת ישראל אינה מכבדת את הערות בית המשפט ואת ההנחיה המפורשת שיצאה מלפניו. עתה טוען הסניגור המלומד, כי בעניינו של מרשו, היה על בית המשפט לפסול את ההודעה שמסר במשטרה, וכי יש לזכותו מהעבירות שהורשע בביצוען רק משום שהודעתו במשטרה לא נרשמה בשפתו.

אכן, מקובל עלינו כי החובה לרשום הודעות בשפתו של הנחקר, היא בעלת חשיבות רבה ואנו רואים בחומרה את התעלמות המשטרה מההנחיה של בית משפט זה, החוזרת ונשנית מזה שנים, כי יש להקפיד על רישום הודעות בשפת המקור. לעניין זה די אם נפנה לדברי השופט שמגר בע"פ 875/76, 35/77 טוביה בור ומרק ברשדסקי נ' מדינת ישראל , פ"ד לא(2)

785, 794; ולדברים שנאמרו על ידינו בבש"פ 2444/92 יגאל אבוטבול נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). בהתייחסו לטענה העקרונית האמורה, הביא בא-כוח המדינה לידיעתנו מסמך הנושא תאריך 15.3.2000, חתום על-ידי ראש מחלקת חקירות ותביעות במטה הארצי, שהופץ בעקבות החלטותיו של בית משפט זה, במגמה לרענן את ההנחיות המשטרתיות. באותו מסמך שבה והנחתה המשטרה את גורמי החקירה ברחבי הארץ והפנתה אותם לפקודות הקבע וההנחיות בנידון. מנוסח פקודת הקבע וההנחיות עולה, כי רשויות המשטרה מודעות לחובה לרשום הודעות והודאות "ככל האפשר, בשפתו של הנחקר". נקבע נוהל המתייחס לתרגום כאשר חוקר נעזר במתרגם, ואף נקבע כי הנוהל יחול גם על חקירת מתלוננים ועדים שאינם שולטים בשפה העברית. עם זאת, מתקבל הרושם כי לא ננקטו אמצעים מספיקים כדי ליישם את הפקודה האמורה, והסיבה לכך, לפחות בחלקה, היא חוסר כוח אדם מתאים בקרב החוקרים. מתוך המסמך הכתוב שהוגש לנו עולה, כי כאשר אין ניתן לבצע את ההנחיה בשל מחסור בחוקרים השולטים בשפות הרלוונטיות לחקירה: "יש לרשום תרגום הודעת החשוד בעברית, ובמקביל להקליט את חקירתו והודעתו של החשוד ולצרף את ההקלטה לחומר החקירה בתיק". אלא שהוראה זו היא ככל הנראה בבחינת אות מתה, והקלטה כאמור אינה נערכת כדבר שבשגרה בעת גביית הודעות מתורגמות. לפיכך אין לנו אלא לשוב ולומר את שחזרנו ואמרנו לא פעם, רישום הודעה שלא בשפה בה היא נמסרת הוא פגם חמור בדרכי עבודת המשטרה. עד עתה הייתה עמדתנו כי פגם זה כשלעצמו

אינו עולה כדי פסילת ההודעה. כמובן שבמקרה המתאים, כאשר הודעה שנגבתה כאמור, מעוררת חשש בדבר מהימנותה עקב רישומה שלא בשפת המקור, לא נהסס לפוסלה ומכל מקום, אפשר שלא ניתן לה כל משקל. יתירה מזו, אם תמשיך המשטרה להתעלם אף מפקודות הקבע ומהנחיותיה שלה בעניין זה, יתכן ולא יהיה מנוס במקרה המתאים מלתת ביטוי לחומרת הפגם גם על דרך פסילת ההודעות. נוסיף עוד, כי מוכנים אנו להניח כי על חוקרי המשטרה מוטלת התמודדות קשה עם חקירות שמעורבים בהן מתלוננים, עדים ונאשמים דוברי שפות שונות שהעברית אינה שגורה בפיהם. זה חלק ממציאות חיינו. מציאות זו אינה יכולה לפטור מהצורך למצוא פתרונות שיבטיחו הגנה על נאשמים וקיום הליך הוגן. הפתרון שמצאה המשטרה - על דעת היועץ המשפטי לממשלה - לקיים הקלטה כשעקב מחסור בחוקרים, נרשם תרגום ההודעה לעברית, עשוי להיות פתרון סביר בהתחשב באילוצים, אם אין חוקר המסוגל לגבות הודעה ולרשמה בשפת המקור. אלא שלצערנו, נראה כי גם פתרון זה אינו מיושם כיום, ויש לקוות כי המשטרה תקפיד מעתה לקיים, לפחות, הסדר חלופי זה.

3.אשר למערער, לא שוכנענו כי עניינו הוא מסוג אותם המקרים, שיש בהם הצדקה לפסול את ההודעה המשטרתית עקב רישומה בשפה העברית. ההודעה נגבתה על ידי חוקר משטרה בתחנת מגדל העמק בנוכחות שוטר אחר, דובר רוסית, אשר שימש כמתורגמן. שני השוטרים העידו בבית המשפט קמא באשר לנסיבות גביית ההודעה ונחקרו על כך בהרחבה. מעדותם עלה כי דברי המערער תורגמו על אתר, וכי בתום גביית ההודעה היא הוקראה באוזניו ותורגמה "שורה-שורה", אך המערער סירב לחתום עליה. יצויין כי בא כוח המערער בבית המשפט המחוזי, לא התנגד לקבילות ההודעה, אף כי כאמור, חקר בהרחבה באשר לנסיבות גבייתה. אשר למשקלה של ההודעה, קבעה השופטת של בית המשפט קמא כי:

"מעדות השוטרים גובי ההודעה עולה, כי העדויות נגבו כמקובל, לאחר אזהרה ברורה, מתוך רצון חופשי, בתרגום מתאים והולם לשאלות ולתשובות, ואין לקבל טענת הנאשם כי דבריו לא הובנו, לא תורגמו ולא ידע מה נרשם."

הרשעתו של המערער אינה מבוססת בעיקרה על ההודעה המשטרתית אלא על עדות המתלונן אשר נתקבלה כמהימנה על בית המשפט קמא. בית המשפט מצא כי הדברים שמסר בהודעתו, ולפיהם הסיע את חבריו ואת המתלונן ברכבו לאגם בכפר ברוך, מבלי שהוא עצמו נגע בו לרעה, תומכים בגירסתו המפלילה של המתלונן.

אשר על כן, בהתחשב בתשתית הראייתית אשר הייתה בפני בית המשפט, באשר למעורבותו של המערער בעבירות שבוצעו במתלונן, ובאשר לנסיבות גביית הודעתו של המערער, אין בעניינו הצדקה לפסול את ההודעה שמסר במשטרה ולזכותו רק מן הטעם שהודעה זו לא נרשמה בשפתו. בא-כוח המערער העלה טענות נוספות נגד ההרשעה, אך לא מצאנו גם בהן יסוד להתערבותנו בהרשעה. חלקו היחסי הקטן יותר במעשים אינו מוציא את עניינו של המערער מגדר היותו אחד המבצעים העיקריים. בית המשפט המחוזי התחשב בתפקיד המשני שמילא המערער בפרשה עגומה זו ונתן לכך ביטוי בעונש הקל יחסית שגזר עליו. לפיכך, דין הערעור להדחות.