ע"פ 177/09 סער אדטו נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בכתב אישום מתוקן שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב נטען, כי במהלך חודש פברואר 2008 נעלמה כלבתו של מנחם אדטו, אביו של המערער (להלן: מנחם). בהמשך נאמר למנחם כי בכלבה מחזיק צבי זילברשפורן, תושב מושב רמות מאיר (להלן: המנוח). בעקבות כך יצאו מנחם והמערער לביתו של המנוח, וכאשר פגשו אותו החלו להכותו במקלות. בהמשך, הרים המערער אבן גדולה אותה זרק לכיוון בית החזה השמאלי של המנוח, וכתוצאה מכך נגרמו לו שברים בצלעות, קרע בטחול ודימום מסיבי בחלל הצפק. לאחר מספר דקות הלך המנוח לעולמו.

2.

המערער ואביו הודו בעובדות המפלילות שיוחסו להם, ובעקבות כך הורשע מנחם בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 379 + 382(א) לחוק העונשין, בעוד שהמערער הורשע בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק. הרשעת המערערים באה בעקבות הסדר טיעון אותו גיבשו הצדדים, ומכוחו הם עתרו לעונש מוסכם בעניינו של מנחם – 18 חודשי מאסר, בעוד שבעניינו של המערער עתרה המשיבה ל-6 שנות מאסר כעונש ראוי, ואילו ההגנה היתה רשאית לטעון כהבנתה. לאחר שהצדדים טענו את טענותיהם לעניין גזר הדין ולבית המשפט הוגש תסקיר של שרות המבחן, הוא דן את המערער לשש שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, וכן חייבו לפצות את משפחת המנוח בסכום של 20,000 ש"ח. מנחם נדון ל-18 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, וסכום הפיצוי בו חויב היה 10,000 ש"ח.

3.

המערער משיג בפנינו על חומרת העונש. נטען, כי הוא אדם צעיר, נורמטיבי, נעדר אוריינטציה עבריינית ושנטל אחריות על מעשיו. עוד נטען, כי למערער לא היתה כוונה לגרום למותו של המנוח, והתוצאה הקטלנית נגרמה כתוצאה מתרחיש אקראי ומה שהוגדר כ"חוסר מזל משווע". כן נטען, כי לא ניתן משקל ראוי לכך שהמערער ואביו, כאשר עמדו על חומרת הפגיעה שנגרמה למנוח, ניסו לסייע לו ואף הזעיקו עבורו עזרה.

4.

אין בידינו לקבל את הערעור. כל הטענות שעלו בפנינו היו גם לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי, והוא נתן עליהם את דעתו במסגרת מכלול השיקולים הצריכים לעניין. בית המשפט נתן אמון בטענת המערער לפיה לא התכוון להמית את קורבנו, אולם מכח הודאתו בעובדות והעבירה בה הורשע, שוב אין מנוס מלקבוע כי הוא היה מודע לתוצאה הקטלנית אשר עלולה להיגרם בגין מעשיו. הנה כי כן, סכסוך של מה בכך שהבריות נוהגים ליישבו בשיחה ביניהם או על ידי פנייה לרשויות החוק, הסתיים במותו של אדם. עם התנהגות זו אנו מתקשים להשלים, במיוחד בתקופה בה האלימות הפכה לתופעה של קבע בחברה הישראלית. כך או כך, בית המשפט המחוזי לא חרג ממתווה הענישה אותו הציעו הצדדים, וממילא נכון לומר כי בתיתו את ידו לאותו הסכם, הבהיר המערער כי גם על פי השקפתו-שלו העונש המרבי לו עתרה המשיבה מצוי במתחם הסבירות.

נוכח האמור, הערעור נדחה.