ע"פ 1795/06 רון יוספי נ. מדינת ישראל

השופטת ד' ברלינר :

כללי :

1.בשנת 2003 שירת המערער כשוטר חובה בפלוגה של משמר הגבול אשר פעלה אותה עת בגזרת העיר חברון. בכתב אישום שהוגש נגדו ונגד אחרים, נטען כי הם ניצלו את שהותם בעיר כדי להתנכל לתושבי העיר הערביים ולרכושם, לשדוד חנויות, לגנוב רכוש ולגרום נזק לכלי רכב. כתב האישום כולל שמונה אישומים. למערער שבפנינו יוחסו האישום הראשון והשלישי.

באישום הראשון מיוחסים למערער ארבעה מעשי שוד עבירה על פי סעיף 402 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ), וכן באשר לאותם מעשים עצמם שימוש לרעה בכוח המשרה- עבירה על סעיף 280(1) לחוק. באישום הנוסף מיוחסת למערער עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות- עבירה על סעיף 380 יחד עם סעיף 382 לחוק וכן חבלה במזיד לרכב- עבירה על פי סעיף 413ה לחוק.

2.בבית משפט קמא הודה המערער בעבירות שיוחסו לו באישומים הנ"ל. הודייתו של המערער נעשתה כחלק מהסדר טיעון ואחרי שעובדות כתב האישום תוקנו. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה באשר לעונש.

בית משפט קמא, כבוד השופט מ' רביד (בית המשפט המחוזי בירושלים), הטיל על המערער את העונשים הבאים: 18 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי של 8 חודשים. כמו כן, חייב את המערער ביחד עם נאשם 3 להחזיר למתלוננים את הסכומים ששדד מהם, ולפצות כל אחד מהמתלוננים בסכום של 3,000 ש"ח.

3.הגם שהמערער הודה בבית משפט קמא, והורשע על סמך הודאתו – הודעת הערעור שבפנינו מתייחסת הן להכרעת הדין והן לגזר הדין.

באשר להכרעת הדין: הסנגור טוען כי חרף ההודאה היה על בית המשפט לבדוק מיוזמתו את התקיימותם של רכיבי העבירות המיוחסות למערער בכתב האישום.

לו היתה הבדיקה נערכת היה מסתבר כי כתב האישום אינו " מכיל רכיבים עובדתיים אשר יש בהם בכדי לבסס את ביצועה של עבירת השוד כפי שהיא מופיעה בלשון החוק " (סעיף ה' להודעת הערעור). הדגש הוא על כך שלמערער אינה מיוחסת אלימות או איום באלימות עובר לביצוע הגניבה.

באשר לנשק, הטענה היא כי מדובר בנשק שהוא חלק מתפקידו ושגרת חייו של המערער וחבריו בשל הסכנה הנשקפת להם באיזור בו הם משרתים. הנשק לא נועד לסייע למערער בביצוע העבירה.

4.לעניין העונש, הטענה המרכזית היא כי בית משפט לא נתן משקל מספיק לנסיבות חייו של המערער, לעובדה שהמערער שירת במקום קשה, בתקופה קשה, ארבעה מחבריו נהרגו במהלך השירות ועל רקע זה מעד בהתנהגותו. העבירות, המפורטות באישום הראשון נעברו כולן באותו היום ויש בכך ביטוי נוסף ללחץ שבו שרוי היה המערער עקב שירותו הצבאי. שליחתו של המערער למאסר בנסיבות אלה עלולה להביא להתדרדרות נפשית "בלתי הפיכה" ולכך אין מקום. בטיעונו בפנינו, הפנה הסנגור גם לכך שלמי שהיה מפקדו של המערער במשמר הגבול, והיה גם נאשם מס' 1 בתיק זה, הוטלו 300 שעות שירות לתועלת הציבור לאחר שהורשע בקבלת רכוש גנוב, שהושג באותם מעשי שוד.

דיון

5.ספק בעיננו אם מלכתחילה יש מקום להתייחס לטענותיו של המערער לענין ההרשעה. המערער הודה בבית משפט קמא כאשר היה מיוצג. הודאתו לא נעשתה כלאחר יד אלא כחלק מהסדר טיעון, שהביא לכך שהוראות חוק מסוימות נמחקו מכתב האישום (היזק בזדון). אכן, הודאה, לעולם היא בעובדות ולא בהוראות חוק. עדיין הסדרי טיעון, כדבר שבשגרה, כוללים הסכמתם של הצדדים להוראות חוק כאלה ואחרות שימחקו או ישארו בכתב האישום, והסכמה זו היא הבסיס להסדר הטיעון. שלא לדבר על כך שטענה, כי עובדות כתב האישום אינן מגלות את העבירה המיוחסת לנאשם היא טענה מקדמית על-פי סעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982, ומקומה, ככלל בתחילת הדיון. העלאת טענה כזו רק בשלב הערעור (בשל חילופי סנגורים) היא בבחינת "מקצה שיפורים" ולא לכך נועד הערעור.

6.עדיין, ובבחינת למעלה מן הנדרש, אנו רואים להתייחס גם לטיעוניו המהותיים של המערער לעניין התקיימות רכיביה של עבירת השוד. זו לשונו של סעיף 402 לחוק:

(א) הגונב דבר, ובשעת מעשה או בתכוף לפניו או לאחריו מבצע או מאיים לבצע מעשה אלימות באדם או בנכס כדי להשיג את הדבר הנגנב או לעכבו אצלו או כדי למנוע התנגדות לגניבת הדבר או להתגבר עליה, הרי זה שוד, ודינו של השודד - מאסר ארבע עשרה שנים.

(ב) היה השודד מזוין בנשק או במכשיר שיש בהם כדי לסכן או לפגוע, או שהיה בחבורה, או שבשעת השוד או בתכוף לפניו או לאחריו הוא פצע אדם, הכהו או השתמש באלימות אחרת כלפי גופו, דינו - מאסר עשרים שנים."

איום (כהגדרתו בסעיף 192 לחוק) יכול להיות "בכל דרך שהיא" כאשר הפסיקה קבעה כי איום יכול להיות גם בהתנהגות ולאו דווקא איום מילולי.

ברע"פ 2038/04 שמואל לם נ' מדינת ישראל , תק-על 2006(1) 66 בעמ' 71 נאמר מפי השופטת ד' בייניש:

"התנהגות המהווה מעשה איום אינה מוגבלת לצורה מסוימת והאיום יכול להימסר בכתב, בעל פה או בתנועות גוף. כמו כן, האיום יכול להימסר תוך שימוש באמצעים שונים... ההיגד "בכל דרך שהיא", המגדיר את היקף הרכיב ההתנהגותי בעבירת האיומים, מבטא את מגמת החוק לקבוע מרחב בלתי מסויג של צורות התנהגות אסורות, ובלבד שהן עולות מבחינה מהותית כדי "איום". התייחסות זו לעבירת האיומים היא התייחסות הבוחנת את מהותו ותוכנו של הביטוי ולא את צורתו החיצונית".

לענייננו :

7.כתב האישום כולל חלק כללי המשותף לכל האישומים. העובדות בחלק הכללי "נצמדות" לכל אחד מהאישומים הפרטניים. בסעיף 2 לחלק הכללי נאמר כי המערער וחבריו לביצוע העבירה נהגו להכות, לגנוב ולגרום נזק לרכוש. האלימות שבאה לידי ביטוי בסעיף הזה, מרחפת ברקע לכל אורך הדרך.

אלימות "מרחפת" זו – די בה לעניין הרכיב ההתנהגותי במקרה הנוכחי. תוך יציאה מנקודת הנחה כי דרכי ההתנהגות בהן ניתן לראות איום הן אמורפיות, ואין רשימה סגורה המגדירה אותן, יצירת שגרה של מכות, גרימת נזק לרכוש וגניבות – ודאי יכולה לעלות לכדי התנהגות מאיימת.

8.ובנוסף: עובדות האישום הראשון (הכולל את כל מעשי השוד) מלמדות על האלימות והאיום שנלוו בפועל למעשים. המערער וחבריו נכנסו לחנויות שמדובר בהן באמתלת שווא כי ברצונם לערוך חיפוש. המתלוננים נלקחו למחסן (עובדה מס' 4), הועמדו כשגבם מופנה מעבר הדלפק (עובדה מס' 7), או כשפניהם מופנים אל עבר הקיר (עובדה מס' 9). לקוחות שהיו בחנויות נצטוו לעזוב, המתלוננים נצטוו להניח את כספם, ארנקם ומכשיר הטלפון שלהם על השולחן. כל הדרישות הללו יוצרות פחד ואווירה מאיימת כלפי הקורבנות גם מבלי שתאמר ולו מילה אחת. הדגש הוא על כך כי אין מדובר בחיפוש חוקי אלא ביצירת מתח ופחד מכוונים, ששימשו קרקע מכינה לצורך נטילת רכושם של המתלוננים. לפי כל אמת מידה - ההתנהגות המתוארת לעיל היא התנהגות מאיימת. קיימת זיקה ויותר מזיקה בין ההתנהגות המאיימת לגניבה. המתלוננים צייתו להוראות ונפרדו מרכושם משום שנכנעו לאיום הגלום בהתנהגות.

9.החזקת הנשק מצטרפת לאמור לעיל והיא פועלת בשני כובעים: א. היא מחזקת את אווירת האיום - אין צורך במילים כדי להמחיש בפני קורבן העבירה את כוונותיו של מחזיק הנשק. ב. החזקת הנשק מבססת את רכיביה של העבירה על-פי סעיף 402(ב), שעניינה שוד שבוצע כאשר השודד מזוין בנשק.

למעלה מן הנדרש אוסיף כי גם האופציה השנייה המנויה ב- 402(ב) ("...או שהיה בחבורה") התקיימה, שהרי מדובר ביותר משודד אחד.

10.אין ממש בטענתו של הסנגור שעניינה הימצאותו של הנשק ברשותו של המערער, כחלק מתפקידו. נשק הוא נשק והוא מהווה איום מידי, שמוחשי ממנו קשה להעלות על הדעת. עבור הקורבן אין כל משמעות להבחנה אם הנשק מלווה את העבריין כדבר שבשגרה כחלק מתפקידו, או שנלקח על ידו במיוחד לצורך ביצוע העבירה. החשיבות היא בעצם החזקתו של הנשק עובר לנטילת רכושו של הקורבן.

ועל כל אלה, בעובדות שבהן הודה המערער, יש גם הודיה מפורשת במעשה אלימות שנלוו למעשי השוד. כך עובדה מספר 2 בחלק הכללי וכך למשל עובדה מספר 7 באישום הראשון, וכך מניעת המתלונן באישום השני לחזור לחנותו (עובדה מספר 8).

לפיכך אציע לחברי לדחות את הערעור לענין ההרשעה.

הענישה

11.גזר הדין של בית משפט קמא מפורט, מנומק ומתייחס הן להיבט העקרוני שעניינו טיבן של העבירות ואינטרס הציבור בענישה מחמירה בגינן – והן להיבט האינדיבידואלי שעניינו נסיבותיו האישיות של המערער כפי שבאו לידי ביטוי הן בתסקיר שירות המבחן, והן בטיעונים לעונש. עיון בגזר הדין מצביע על כך שבית משפט קמא יחס משקל מכריע לתנאים הקשים בהם שרתו המערער וחבריו בעיר חברון וראה בהם את הסיבה והמסובב לעבירות שבצע המערער.

בלשונו של כבוד השופט קמא:

"אין לי ספק כי הנאשם בתנאי חיים "נורמאליים" לא היה עובר את העבירות בהן הורשע. אווירת המתח שבה פעלו הוא וחבריו היה המאיץ שגרם למעשים הנפשעים שעבר" (פסקה 8 לפסק הדין).

משקל רב ניתן גם לעברו נקי של המערער, לזמן שחלף ולהודאה. על המערער הוטלו, כאמור, 18 חודשי מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי.

12.נראה לי – כי אין מקום להתערב בענישה זו. העבירות שמדובר בהן קשות, ויותר מכך מכוערות ומוציאות את דיבתה של מדינת ישראל רעה. המדים והנשק שנתנה מדינת ישראל למערער וחבריו כדי להגן על אינטרסים חוקיים של המדינה ושל חייליה, נוצלו במקרה הנוכחי בדרך המצביעה על אובדן מוחלט של ערכים. מעשים כדוגמת המעשים הנוכחיים גורמים לאובדן אמון בציבור לובשי המדים, וממילא מקשים על תפקודם של חיילים ושוטרים המבצעים את עבודתם כחוק. ספק בעיני אם היה מקום לראות בתנאי השירות הקשים של המערער וחבריו, ואפילו בטראומה שעברו כאשר נהרגו חבריהם במהלך השירות, כנסיבה מקלה שיש לה השלכה של ממש לענין הענישה. נראה לי כי יש בכך משום ערוב מין בשאינו מינו. מדינת ישראל למודת סבל, למודת קורבנות ונפילתו של חייל לרוע המזל אינה אירוע חריג. אבוי לכולנו, אם אירוע כזה יתורגם למעשי שוד, ביזה או התעללות באזרחים חפים מפשע.

באשר להשוואה בין עונשו של נאשם 1

נאשם 1 לא נכנס ביחס עם המערער וחבריו לחנויות לצורך ביצוע השוד, ובסופו של דבר הורשע בקבלת רכוש גנוב ולא בעבירות השוד. בית משפט קמא בעניינו קבע כי חלקו בפרשה היא מינורי.

משכך – אין מקום לגזור גזירה שווה.

אשר על כן – אם תשמע דעתי – ידחה הערעור על שני חלקיו.

ש ו פ ט ת

השופט א' ריבלין :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט א' גרוניס :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברלינר.