ע"פ 1797/07 אביעד בלאושטיין נ. מדינת ישראל

השופטת א' חיות:

1.

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים, לאחר ניהול הוכחות, בניסיון שוד ובתקיפה. המערער וחברו, כפיר ממן, נדברו לשדוד את המתלונן, קשיש כבן 76, בראותם אותו נכנס לסניף הבנק ברחוב ש"י עגנון בירושלים. המערער נכנס בעקבותיו אל הבנק ומשיצא המתלונן משם ונכנס לרכבו באו המערער ושותפו אחריו אל תוך המושב האחורי של הרכב והודיעו לו כי זה שוד ודרשו את כל מה שיש לו, תוך שהמערער אוחז בסכין סמוך לגבו של המתלונן. המתלונן נמלט מן הרכב ובעקבותיו נמלטו גם המערער ושותפו מן המקום. לאחר שנעצרו נערך עימות בין המערער לשותפו בתחנת המשטרה ובמהלך העימות תקף המערער את שותפו לאחר שזה הודה באותו מעמד כי השניים ביצעו את ניסיון השוד על פי תוכנית שרקם המערער. משהורשע המערער בעבירות שיוחסו לו גזר עליו בית המשפט המחוזי 36 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי תקופת מעצרו וכן מאסר על תנאי לתקופה של שנה. עוד חויב המערער לשלם למתלונן פיצוי בסך 2,000 ₪. לעניין ריצוי עונש המאסר בפועל שאותו גזר, הורה בית המשפט המחוזי כי שני שלישים מן התקופה ירוצו במצטבר לעונש המאסר שהטיל בית משפט השלום בבית שמש על המערער בת"פ 1502/03, ושליש בחופף.

2.

הערעור שבפנינו מכוון נגד גזר הדין בלבד ובו טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בכך שהורה על ריצוי שני שלישים מתקופת המאסר בפועל שאותה גזר במצטבר לעונש המאסר שהוטל עליו בת"פ 1502/03. המערער מלין על כך שבית משפט קמא לא נימק את הטעמים שבגינם הורה על הצטברות העונשים כאמור ובהפנותו להוראת סעיף 45(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) הוא טוען כי הכלל הנובע מהוראה זו הוא כלל מקל לפיו יש לחפוף את העונשים במקרים כגון דא ואילו הטלת עונשי מאסר לריצוי במצטבר מהווה חריג הטעון הנמקה מיוחדת. המערער מוסיף וטוען כי העונש שהוטל עליו חורג באופן משמעותי ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות מן הסוג שבהן הורשע ונוכח הנסיבות שבהן בוצעו אותן עבירות. המערער מדגיש בהקשר זה כי הורשע בעבירה של ניסיון לשוד ולא בעבירה המושלמת וכי האירוע לא לווה באלימות פיזית או באכזריות כלפי המתלונן אשר לא ניזוק כתוצאה מן האירוע בגופו או ברכושו.

המשיבה חולקת על עמדת המערער לעניין הצטברות העונשים ולטעמה אין מקום להתערב בעונש שהוטל על המערער במקרה דנן.

3.

לא מצאנו מקום להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא. בית המשפט בחן באופן ממצה את מכלול השיקולים הצריכים לעניין וסבר כי אין מקום לחפוף אלא שליש מתקופת המאסר שנגזרה עם העונש שהוטל על המערער בת"פ 1502/03. סעיף 45(ב) לחוק העונשין מותיר בידי בית המשפט הדן את הנאשם באחרונה שיקול דעת האם להורות על ריצוי העונש במצטבר, בחופף או באופן המשלב בין שתי אפשרויות אלה. לא מצאנו כי בית משפט קמא שגה בהפעלת שיקול הדעת המסור לו בנדון. העבירות שבהן הורשע המערער בת"פ 1502/03 (החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, הצעת שוחד לשוטר, שיבוש מהלכי משפט, אספקת סם לאחר והחזקת רכוש גנוב) שונות בתכלית מן העבירות שבהן הורשע במקרה שלפנינו ואין כל זיקה ביניהן. במאמר מוסגר יצוין כי המערער טרם מיצה את ההליכים הקשורים בת"פ 1502/03 וכי ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין שניתנו בו תלוי ועומד בפני בית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט נדרש בגזר הדין לחומרה היתירה שבמעשי המערער וכן לעברו הפלילי המכביד. בית המשפט סקר את שורת העבירות שבהן הורשע המערער ובכללן העבירות בת"פ 1502/03 וכן סקר את נימוקיו של בית משפט השלום בבית שמש בגוזרו את הדין באותו עניין. בהתחשב בכל אלה סבר בית המשפט המחוזי כי אין מקום להעדיף את אינטרס שיקומו של המערער על פני שיקולי הענישה האחרים לאחר שכבר ניתנו לו בעבר הזדמנויות לשיקום שלא נוצלו. אכן, העונש שהוטל על המערער בגין העבירות בהן הורשע בהליך נשוא הערעור שבפנינו איננו קל אך לא מצאנו בו חומרה יתירה במידה המצדיקה את התערבותנו. זאת, נוכח עברו הפלילי המכביד של המערער ונוכח הכיעור המיוחד שבמעשה ניסיון השוד שבוצע על ידו בצוותא עם אחר תוך שימוש בסכין כלפי מתלונן קשיש אותו בחרו כקורבן משום פגיעותו ומשום הערכתם כי יקשה עליו להתגונן כנגדם.

אשר על כן, הערעור נדחה.