ע"פ 1803/01 מדינת ישראל נ. דוד טוב לוי

השופט א' מצא:

המשיב עבד במחלקת הגבייה של עיריית בית-שאן בתפקיד הממונה על ניהול הקופה והחשבונות. בארבעים ושישה מקרים, במהלך השנים 1995 ועד 1998, גנב המשיב מקופת העיריה סכומי כסף ששולמו על-ידי תושבי העיר בגין ארנונות, חשבונות מים ואגרות חינוך. את עקבות גניבותיו, שהסתכמו בסכום כולל של כ63,000- ש"ח, טישטש בעריכת רישומים כוזבים בפנקסי החשבונות של הרשות. בשל מעשים אלה הורשע המשיב, על יסוד הודייתו בעובדות, בשלושים ואחד מקרים של גניבה בידי עובד הציבור, בחמישה עשר מקרים של גניבה בידי מורשה וכן בעבירת מירמה והפרת אמונים. בית המשפט המחוזי גזר עליו שישה חודשי מאסר בעבודת שירות, עשרים וארבעה חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך 30,000 ש"ח. בערעור שלפנינו, המופנה נגד קולת העונש, מבקשת המדינה להטיל על המשיב עונש מאסר ממשי לתקופה משמעותית.

בגזרו את דינו של המשיב התחשב בית המשפט המחוזי לקולה בעברו הנקי, ברקעו האישי החיובי ובהיזקקותם המתמשכת של המשיב ורעייתו לטיפולי פוריות. צוין, שעם הבאתו לחקירה הודה המשיב מיד בכל המעשים והביע חרטה על כישלונו. עבודתו בעיריה הופסקה לאלתר. בהסכם עליו חתם, לרגל הפסקת עבודתו, נקבע כי יפוטר ללא תשלום פיצויי-פיטורין. המשיב התחייב להחזיר לקופת העיריה, בתשלומים לשיעורים, את כל שלל גניבותיו, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית; וחרף המצוקה אליה נקלע בעקבות פיטוריו, עומד הוא בהתחייבותו. בנוסף ציין בית המשפט המחוזי, כי אף שבחקירתו (בשנת 1998) הודה המשיב בכל המעשים בהם הוחשד, הושהתה הגשת כתב האישום נגדו עד אמצע שנת 2000, ועקב השהייה זו סבל המשיב מעינוי דין. השופט המלומד שוכנע כי המשיב הפנים את חומרת כישלונו ואין עוד חשש שישוב להיכשל בביצוע עבירות. לנוכח התרשמות זו, ובהתקיים כלל הנסיבות המקלות שנמנו, החליט לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהסתפק בהטלת עונש מאסר בעבודת שירות.

מקובלת עלינו עמדת המדינה בערעור, כי בקביעת עונשו של המשיב ייחס השופט המלומד משקל-יתר לשיקולי הקולה, בעוד שלחומרת העבירות ולצורכי ההרתעה של עבריינים בכוח, לא ניתן בגזר הדין ביטוי ראוי. ענייננו בעובד הציבור, בעל משרה אחראית, שמעל באמון שניתן בו ושלח את ידו בכספים שהיה מופקד על שמירתם. אין המדובר בכישלון יחיד ואקראי, אלא בעשרות מעשי גניבה שבוצעו באורח שיטתי במשך יותר משלוש שנים ושהגיעו לסיומם רק משנתפס המשיב בקלקלתו. מיצוי הדין עם המשיב, ומתן ביטוי מרבי לצורכי ההרתעה של עובדי הציבור מפני ההתפתות למעשים כאלה, היה מחייב להענישו במספר שנות מאסר בפועל. הנסיבות המקלות שצוינו בגזר הדין - שהעיקרית בהן, לטעמנו, היא ההשהייה הבלתי-מוצדקת בהגשת כתב האישום - אכן הצדיקו הקלה ניכרת בעונש שחומרת המעשים כשלעצמה הייתה מצדיקה; אך ההימנעות מהענשתו של המשיב במאסר שיש עמו כליאה ממשית חורגת בעליל מנורמת הענישה היאה לסוג זה של עבריינות.

מסקנתנו הינה אפוא כי יש לקבל את הערעור. ואולם בקביעת עונשו של המשיב ננהג על-פי הכלל, שאין מטילים על נאשם בשלב הערעור את מלוא העונש שמן הדין היה להטיל עליו בערכאה הראשונה. כן נתחשב בעובדה שרעייתו של המשיב שרויה בהיריון מתקדם וזקוקה להשגחה. תקופת המאסר הממשי שנגזרה על המשיב מועמדת בזה על חמישה-עשר (תחת שישה) חודשים. עבודת השירות בה התחיל המשיב לרצות את מאסרו מופסקת בזה, אך תקופת המאסר בעבודת שירות שריצה עד היום תיזקף על חשבון מאסרו. עונשי המאסר על-תנאי והקנס שנגזרו על המשיב בבית המשפט המחוזי נותרים על כנם.

ש ו פ ט

השופט י' זמיר :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט א' ריבלין :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא.