ע"פ 1814/11 ישראל סוכות נ. מדינת ישראל

לפני ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב - יפו (השופט ח' אפרתי ) מיום 28.2.2011 שלא לפסול עצמו מלישב בת"פ 41710-12-09.

1.

כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפה סתם ותקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיפים 379 ו-380 ל חוק העונשין, התשל"ז -1977; וכן עבירת היזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 ל חוק העונשין, התשל"ז -1977. על פי כתב האישום תקף המערער את המתלוננת – גיסתו – ובנותיה, על רקע סכסוך הנוגע להסדרי ראיה של ילדי המתלוננת ואחיו של המערער. המערער כפר באישום, והתיק נקבע להוכחות.

ביום 13.02.2011 התקיים דיון הוכחות בתיק, במהלכו העידה עדת תביעה מספר 1. עם תחילת עדותה, השתמש המערער בטלפון הסלולארי שברשותו על מנת לצלם ולהקליט את העדות. בית המשפט (השופט ח' אפרתי ) הורה כי המכשיר ייתפס בידי משמר בתי המשפט, וציין הוראתו זו לפרוטוקול הדיון. לאחר בדיקה נמצאו על גבי מכשיר הטלפון צילום והקלטה של העדות, והמכשיר נתפס כמוצג בהוראת בית המשפט, עד להחלטה שיפוטית אחרת. בהערתו לפרוטוקול ציין בית המשפט כי בהצגת מכשיר הפלאפון מול העדה בעת העדות ניתן לכאורה לראות ניסיון לשבש את מהלך המשפט או להלך אימים על העדה, ולפיכך הורה על פתיחת חקירה פלילית בגין עבירות אלה נגד הנאשם. לאחר הערות אלה המשיך דיון ההוכחות להתנהל ללא הפרעות, ובלא שהנאשם או בא כוחו מיחו באשר לתפיסת מכשיר הפלאפון או באשר להערות בית המשפט.

2.

ביום 28.2.2011 הגיש המערער בקשת פסלות לבית משפט השלום, בגין הערות בית המשפט במהלך דיון ההוכחות (להלן: בקשת הפסלות ). לטענת המערער האשמתו בעבירות פליליות חמורות והוראת בית המשפט לפתוח בחקירה פלילית בגין אלה מעידות כי מתקיים משוא פנים מצד בית המשפט, המצדיק פסילתו. זאת, במיוחד כאשר לטענתו בית המשפט החמיר בהצגת הדברים שאירעו בדיון, ובפועל לא היה כלל בכוונתו של המערער להלך אימים על העדה והקלטתו את הדיון נעשתה בגלוי ובתום לב, משום שלא היה מודע לאיסור על הקלטת הדיון. לטענת המערער, התנהלותו המחמירה של בית המשפט באירוע מעידה על תפיסתו את המערער כמי שיש לו צורך לשבש את הליכי המשפט, ומכאן שכבר התגבשה דעתו באשר לאשמת המערער.

בהחלטתו מיום 28.02.2011 דחה בית המשפט את בקשת הפסלות (להלן: החלטת הפסלות ), בציינו כי אין בהוראה לפתוח בחקירה פלילית בגין אירועים שאירעו בעת הדיון, כמו גם בהנצחת הוראה זו בפרוטוקול, כל קביעה וגיבוש עמדה באשר לחפותו או חבותו של הנאשם בתיק המתברר בפניו. בית המשפט הדגיש בהחלטתו כי חזקת החפות עומדת לנאשם הן בתיק המרכזי המתברר בפניו והן בנוגע לסוגיית שיבוש ההליכים, וכי פתיחת הליכים כלשהם כנגד נאשם, אין בה כדי לסתור חזקה זו.

3.

על החלטה זו הוגש ביום 9.3.2011 הערעור שבפני. בערעור שב המערער ומעלה את הטענות ששטח בפני בית המשפט קמא, ובהן טענתו כי התבטאויות השופט, גם אם כשלעצמן אינן מגבשות עילה לפסילתו, מעידות על התגבשות דעה קדומה באשר לאופיו של הנאשם, בהיותן כה מחמירות ביחס לאירועים שאירעו בפועל באולם הדיונים. בנוסף מדגיש המערער את חשיבות מראית פני הצדק, וגורס כי משהורה בית המשפט על פתיחת חקירה פלילית כנגד המערער, לא יוכל הלה לסבור כי הדיון בעניינו מתנהל באופן אובייקטיבי והוגן.

4.

משעיינתי בטיעונים המפורטים בכתב שהגיש המערער, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. החלטתו של בית המשפט להורות על תפיסת מכשיר הפלאפון, כמו גם הוראתו לבחון את החשדות שמעלה התנהגות המערער בעת הדיון, הן חלק מסמכותו של השופט בעת ניהול ההליך שבפניו. לאחר בחינת פרוטוקול הדיון המדובר, נחה דעתי כי אין בו את שהמערער מייחס לדברים. על השופט מוטלת המשימה למנוע התנהגות שעלולה לשבש את ההליך בתיק המתנהל בפניו או להשפיע על מהלכו. בענייננו יצוין, כי בית המשפט אף הדגיש בהחלטתו כי התנהלותו של המערער יש בה לכאורה בלבד , ניסיון לשיבוש הליכי המשפט, וכי טרם גיבש דעתו באשר לשאלה האמנם נעברה העבירה, אם לאו.

המבחן לעניין פסילת שופט הוא הוכחת התגבשות משוא פנים ודעה קדומה העלולים לפגום ביכולתו של בית המשפט לנהל את הדיון באובייקטיביות וללא פניות, וזאת לא עלה בידי המערער להוכיח. מקרה זה אינו נופל בגדר המקרים החריגים המצדיקים פסילת שופט בגין התבטאויותיו או החלטותיו במהלך הדיון, באשר הללו אינן מעידות על חשש ממשי למשוא פנים (ראו יגאל מרזל דיני פסלות שופט

(תשס"ו) 178). למעלה מן הצורך אוסיף ואזכיר, באשר לתחושתו של המערער ומראית פני הצדק, את ההלכה כפי שנקבעה בבית משפט זה לפיה דיני הפסלות אינם עוסקים בתחושה סובייקטיבית ולא נועדו לפסול שופט מלישב בדין כל אימת שהתבטאותו אינה מוצאת חן בעיני מי מן הצדדים.

נוכח כל האמור לעיל, ניתן לקבוע כי בשלב בו מצוי ההליך, טרם גיבש בית המשפט דעה ביחס לאישום בגינו נידון המערער בפניו. לפיכך הערעור נדחה.