ע"פ 1828/10 דמיטרי וולודרסקי נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער, על פי הודאתו ובגדרו של הסכם טיעון, בעבירות אחדות: תקיפת בת זוג, היזק בזדון, איומים וניסיון להתפרץ למקום מגורים. המערער נשוי למתלוננת מזה עשר שנים, ולהם שני ילדים קטנים (ילידי השנים 1999 ו-2006). בתאריך 24.7.09, ובעת שהיה בגילופין, תקף המערער את אשתו, הפילה לרצפה וגרם הרס בדירה. כמו כן, נטל המערער סכין עמו איים על קורבנו. באותו לילה שב המערער לביתו בשעה 03:00, ואז הבחין כי אשתו וילדיו נמצאים בדירת השכן. המערער החל להיתדפק על דלת השכנים, ומשלא נתנו לו להיכנס איים לשרוף את הבית. בהמשך, הצית המערער את שטיח הכניסה המונח ליד דלת שכנו, ואחר כך ניסה לפרוץ לדירה מבעד לחלון, אולם השכן נאבק עמו והדפו.

כאמור, בעלי הדין גיבשו הסכם טיעון, ומכוחו עתרה המשיבה לגזור למערער 12 חודשי מאסר, מאסר על-תנאי, קנס ופיצוי. בית המשפט המחוזי מצא כי בעונש המוסכם אין ביטוי הולם לחומרת העבירות אותן ביצע המערער ועברו הקודם בפלילים, ועל כן דן אותו ל-20 חודשי מאסר ושתי תקופות של מאסר על-תנאי.

הערעור מופנה כנגד החלטת בית המשפט המחוזי לחרוג מרמת הענישה עליה המליצו הצדדים. נטען, כי המשיבה נתנה את ידה להסדר הטיעון מאחר והיא מכירה את חומר החקירה, וממילא היתה ערה לקשיים הניצבים בדרכה להוכחתו של כתב האישום. עוד נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו שהעונש אותו הציעו הצדדים אינו הולם את נסיבותיו של המקרה הנוכחי.

לאחר התלבטות החלטנו לקבל את הערעור. אכן, המערער חטא בעבירות קשות שהסכנה הנשקפת מהן לצבור בכלל ולמתלוננת בפרט, היא רבה. אולם מדבריו של בא-כוח המשיבה למדנו, כי לולא הודאת המערער בעובדותיו של כתב האישום המתוקן, לא היה ניתן להוכיח את כל העבירות בהן הורשע, ולכך היתה עשויה להיות השלכה גם על רמת הענישה אותה היה ניתן ליישם בעניינו. זאת ועוד, אין לנו עילה להניח כי המשיבה, הממונה גם היא לשמור על אינטרס הציבורי, לא היתה ערה לכך שהעונש המוצע חורג לקולא מרמת הענישה הנוהגת. לפיכך, משנתנה לו את הסכמתה, נראה כי היה זה המרב שניתן היה לעשות בנסיבותיה של פרשה זו.

נוכח האמור, אנו מקבלים את הערעור במובן זה שתקופת המאסר בה ישא המערער בפועל תעמוד על 12 חודשים. יתר חלקיו של העונש – יעמדו בעינם.