ע"פ 1839/06 נגה וונדמגן נ. מדינת ישראל

1.בית משפט השלום הרשיע את המערער, על פי הודאתו, בעבירות של איומים, התנגדות למעצר חוקי, והחזקת סכין שלא למטרה כשרה. בעקבות כך נגזר עונשו: 4 חודשי מאסר בהם ישא בדרך של עבודות שירות ו-6 חודשים מאסר על-תנאי.

גזר הדין ניתן ביום כ' באייר תשס"ה – 29.5.05, וכחלוף חצי שנה ביקש המערער להאריך את המועד להגשתו של ערעור, בטענה כי הרשעתו היתה פגומה והתבססה על הודאה שלא שיקפה את מה שהוגדר בפי בא-כוחו "כרצונו וכוונתו האמיתיים". המערער הוסיף וטען, כי אי-הגשת הערעור במועד נבעה מבעיות כלכליות, והדבר התאפשר רק לאחר שפנה לסנגוריה הציבורית.

2.בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המערער, ואת השגותיו כנגד החלטה זו החליט להביא בפני בית משפט זה.

3.דינו של הערעור להידחות. המערער היה מיוצג במהלך הדיונים בפני בית משפט השלום על ידי סנגור, והרשעתו התבססה על הסדר טיעון ממנו בית המשפט לא חרג. יתרה מכך, ההודאה של המערער בעובדות שיוחסו לו נרשמה לא רק מפיו של סנגורו דאז, אלא גם מפיו שלו ("לאחר שבית המשפט הקריא לי עובדות כתב האישום, ומסביר לי תוכנו אני משיב: מודה" – ראו עמ' 5 לפרוטוקול הדיון).

ואם עד אז לא הבין המערער כי ההליכים בעניינו הסתיימו בהרשעה , כיצד לא עמד על כך ביום גזר הדין הפותח במילים " הנאשמים הורשעו " (ראו עמ' 13 לפרוטוקול).

נראה אפוא כי לא ב"אי-הבנה" מדובר, אלא בחרטה שתקפה את המערער לאחר מעשה, ונדמה כי אין צורך לומר כי זה אינו מסוג העניינים המצדיקים את הארכת המועד להגשתו של ערעור.

הערעור נדחה.