ע"פ 1844/12 מוחמד עואדה נ. מדינת ישראל

המשנָה לנשיא מ' נאור :

לפנינו ערעור על הכרעת דין וגזר דין. המערער הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 334(א)(1) בצירוף סעיף 335 לחוק העונשין ובעבירה של שהייה בלתי חוקית בישראל לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. בית המשפט המחוזי (השופטים ח' סלוטקי, מ' ברנט ו -מ' לוי ) קבע כי המערער הגיע ביום 14.12.2007 משטחי הרשות הפלסטינית לישראל בלא שהיה לו היתר לכך, ולן בדירת פועלים באשקלון. ב-15.12.2007 יצא המערער מהדירה בה לן לחוף הים באשקלון, כשהוא מצויד בסכין. המערער גמר אומר לגרום למותו של יהודי באמצעות הסכין, וזאת כנקמה על מותו של חברו. המתלוננת, ילידת 1935, נכנסה לשירותי הנשים באותו חוף. המערער נכנס אחריה, שלף את הסכין ודקר את המתלוננת בראשה ובכתפה. בעודו יוצא מן השירותים, נצפה על ידי עד ראיה – דבש שמו. המערער ניסה להימלט מהמקום אך נתפס על ידי השוטר סמואל אדווין. בית המשפט קבע בנוסף כי המערער עשה את שעשה בכוונה לגרום למותה של המתלוננת.

2.

בראשית הדיון בבית המשפט המחוזי הועלו טענות לפיהן המערער אינו כשיר לעמוד לדין, בשל העובדה שהוא סובל מסכיזופרניה. לא אעמוד על גלגוליה של הטענה, משום שבסופו של דבר חזרה בה ההגנה מטענה זו. המשפט החל להתנהל ונשמעו ראיות. במהלך המשפט כפר המערער בכל המיוחס לו למעט עניין הכניסה לישראל, אך לאחר שמיעת הראיות הורשע בכל העבירות המיוחסות לו. בית המשפט המחוזי גזר על המערער 13 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. כעת, הוא מערער לפנינו על כל ממצאיו של בית המשפט המחוזי. הערעור מופנה כנגד ההרשעה וכנגד חומרת העונש.

לא ראיתי הצדקה להתערב בממצאים.

3.

אפתח בשורה התחתונה: המעיין בהודאה המפורטת שמסר המערער במשטרה (ת/3ב (שתרגומה לעברית הוא ת/3א)) ימצא בה הודאה מפורשת הן לעניין עשיית המעשה (היסוד העובדתי) והן לעניין הכוונה להמית (היסוד הנפשי). כלשון המערער: "חשבתי לרצוח יהודי כאשר חבר שלי נאיל עזמי אלמסאלמה נהרג לפני 7 חודשים בערך ביצע פיגוע בירושלים". ועוד אמר – "אני רציתי לרצוח אותה". להודאה במשטרה מתווסף הרבה יותר מאשר "דבר מה": אף שהמתלוננת לא יכולה היתה לדבריה לזהות את התוקף, ואף לא נעשה ניסיון לערוך עמה מסדר זיהוי, ישנן ראיות נסיבתיות למכביר של עדי ראיה המבססות כשלעצמן , מעבר לכל ספק סביר, את המסקנה כי המערער הוא מי שתקף את המתלוננת (הודעתה של המתלוננת בעניין חקירתה הוגשה בהסכמה, בלא שזומנה לחקירה נגדית). הודאתו של המערער ועדויות עדי הראיה לעניין הימלטותו מהשירותים כשדם על ידיו – משתלבים יחד היטב. העד דבש שמר על קשר עין עם המערער, ראה אותו יוצא מהשירותים ומיד אחריו את המתלוננת, וצפה בלכידתו. את הטענה לפיה מחלתו הנפשית של המערער מפחיתה ממשקל ההודאה אין לקבל. ההודאה הוגשה בהסכמה, אף שצוין כי יועלו טענות לגבי משקלה. לא הונחה תשתית לכך שהמערער, בשל מחלתו, בדה דברים מליבו. אחיו של המערער אשר העיד כעד הגנה העיד כי שמע ברדיו על כך שנאיף עזמי פוצץ את עצמו. ועוד: המערער ציין במשטרה כי המתלוננת, בניסיונה להגן על עצמה, פגעה בעינו והוא נפצע מתחת לעין, ואכן גובה ההודאה ציין כי הבחין בפצע מתחת לעינו השמאלית של המערער. הודאת המערער והראיות האחרות מחזקות זו את זו.

4.

אלמלא ההודאה, אפשר והיה מקום להרהר על סמך הראיות הנסיבתיות כשלעצמן אם אכן היתה למערער כוונה להרוג, להבדיל מכוונה לפצוע. אולם, ההודאה היא חד משמעית בעניין זה הן לגבי כוונותיו של המערער והן לגבי מעשיו. סתירות אלו ואחרות בין גרסאותיו השונות של המערער אינן משנות את התמונה הכוללת. התפתחויות בחקירה ושינויי גרסאות קורים לא אחת גם כאשר מדובר באנשים בריאים בנפשם. בסופו של יום משקלה של הודאה, גם הודאתו של חולה נפש, היא עניין לבחינתה של הערכאה הראשונה, אשר לה היכולת להתרשם ממהימנותה של עדות חולה נפש.

5.

סוף דבר: לא נותר ספק בדבר אשמת המערער בכל מה שהורשע בו.

6.

אשר לערעור על העונש – המערער נדון ל-13 שנות מאסר בפועל מיום מעצרו, 15.12.2007, וכן לשנתיים מאסר על תנאי שלא יעבור תוך 3 שנים משחרורו ממאסר עבירה של פשע. באת כוח המערער טענה כי יש חריגה של ממש מרף הענישה המקובל בעבירות של ניסיון לרצח, וכי לא ניתן משקל מספיק למצבו הנפשי של המערער.

בא כוח המשיבה מצידו עמד על הנסיבות לחומרה: גילהּ המבוגר של קורבן העבירה וההשפעה הרבה של המעשה עליה, כעולה מתסקיר הקורבן; ההצטיידות בסכין; מספר הדקירות, וכן המניע הלאומני. בכל אלה צודק בא כוח המשיבה. בכל זאת, נראה כי הענישה במקרה זה אכן סוטה לחומרה מרף הענישה המקובל, ועל כן אציע לחברי להקל במידת מה בעונשו של המערער ולהעמידו על 11 שנות מאסר בפועל במקום 13 שנות מאסר. שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.

משנָה לנשיא

השופט י' דנציגר :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט נ' סולברג :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של המשנָה לנשיא מ' נאור.