ע"פ 1854/03 מדינת ישראל נ. מרפאת טהא

המשיבה הורשעה בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע בשל כך שהסכימה לסייע לאחר להחדיר מחבל מתאבד לירושלים המערבית. בסופו של דבר, לא יצא הדבר אל הפועל מנימוקים שאינם תלויים במשיבה.

בגין עבירה זו נדונה ל-20 חודשי מאסר בפועל ול-12 חודשי מאסר על תנאי, שלא תעבור משך 3 שנים עבירה מסוג פשע מיום שחרורה מהמאסר.

אין צורך להרבות דברים על חומרת העבירה בימינו אלה. בית המשפט המחוזי אמר בעניין זה דברים נכוחים כדלקמן:

"הנאשמת ביצעה עבירה חמורה, שתוצאתה היתה עלולה להיות הרת-אסון. ארצנו עומדת בשנים האחרונות בפני גל נורא של 'פצצות חיות', הזורעות רצח, חורבן והרס ללא אבחנה, כשהכוונה לגרום לפגיעות בנפש, רבות ככל האפשר, ולשבש את המרקם החברתי והכלכלי.

נוכחנו שוב ושוב, במקרים רבים, כי כל מתאבד כזה הוא חוליה אחרונה בשרשרת של ארגון ותכנון. חוליה חשובה מאוד הם הקושרים, המסייעים והמאפשרים למתאבדים להיכנס לישראל. ארגוני הטרור מאתרים בקפדנות תושבי ישראל בכלל, ותושבי ירושלים בפרט, הנושאים תעודות זהות ישראליות, שיכשירו את הדרך לכניסת המתאבדים. המקרים הקשים הללו מחייבים התמודדות בכל שלב ושלב של שרשרת הטרור, ועל כן מי שנתפס ומורשע - ראוי לעונש מרתיע.

בעבירות חמורות כאלה, שהפכו מכת מדינה, שיקולי הגמול וההרתעה הם העיקר, ולשיקולים האישיים המיוחדים משקל מועט".

לדברים אלה אנו מסכימים. אלא, שבבואו לשקול את העונש הראוי למשיבה, לא נתן להם בית המשפט המחוזי את המשקל הראוי, ולדעתנו הקל ביותר עם המשיבה.

לא התעלמנו מנסיבותיה האישיות של המשיבה, לרבות העובדה שילדה אך לפני מספר חודשים. עם זאת, יש להחמיר עמה נוכח הסיכון שבעבירה והצורך להרתיע בפני עבירות דומות.

אנו מקבלים, איפוא, את ערעור המדינה, ומטילים על המשיבה מאסר בפועל לתקופה של 4 שנים במקום 20 חודשים. עונש המאסר על תנאי ישאר בעינו.