ע"פ 1875/01 זוהיר יוסף נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי :

1.למערער, קטין יליד חודש מרץ 1984, יוחסו שלושה מקרים של אינוס, אשר על פי הנטען בכתב האישום, בוצעו בין החודשים יוני עד אוגוסט 1999. לטענת המשיבה, פרץ המערער לדירותיהן של שתיים מקורבנותיו, ואכף את עצמו עליהן תוך שימוש באיומים ואלימות רבה, ואת מעשיו קינח בגניבה של פריטים שונים מרכושן. באישום הנוסף נטען, כי המערער ואחר (אמיר פרץ) הציעו לאשה חסרת קורת-גג להילוות אליהם, וכאשר הסכימה הובילוה למבנה נטוש, שם אנסו אותה תוך שימוש בכוח, אלימות, גרימת סבל גופני ואיום על חייה.

המערער הכחיש את המעשים אשר יוחסו לו, אך לאחר שמיעתן של ראיות הצדדים, החליט בית המשפט המחוזי בחיפה להרשיעו, ובעקבות כך גזר לו עונש של 12 שנות מאסר ו3- שנים מאסר על תנאי.

2.המערער מלין בפנינו על הרשעתו, ובא-כוחו המלומד, עו"ד אילן קיסרי, טען, בין היתר, את אלה:

א.ביחס לאישום הראשון היתה בפיו של המערער טענת אליבי אותה לא טרחו החוקרים לאמת או להפריך.

ב.במסדר זיהוי בו נטלה חלק המתלוננת באישום השני, נפלו פגמים, ראשית , הואיל ועובר לקיום המסדר הוצגו למתלוננת תמונות של חשודים, ויש חשש שהוצג בפניה גם תצלומו של המערער, ואם כך קרה, מאבד זיהויו של המערער על ידי מתלוננת זו מערכו; שנית , במסדר נטלו חלק ניצבים בעלי חזות שונה.

ג.בכל הזירות שבהן על פי החשד פעל המערער, לא נמצאו ממצאים אובייקטיביים שיש בהם לחזק את עדויות המתלוננות.

ד.לא היה מקום לראות בעובדת בריחתו של המערער מהשוטרים, בעקבות זיהויו על ידי המתלוננת באישום הראשון, כעדות לתחושת אשם, הואיל וזו נבעה מכך שהמערער נמצא בבריחה מתמדת ממסגרות בהן היה נתון.

ה.באשר לאישום השלישי, טען בא-כוח המערער כי עדותה של המתלוננת אינה ראויה לאמון, וראיה לכך היא החלטתו של בית המשפט לזכות את אמיר פרץ שנאשם אף הוא באינוסה של מתלוננת זו.

ו.קיימים הבדלים בדרך הפעולה של התוקף בשלושת האישומים, ועל כן יש להניח כי לא מדובר באדם אחד, אלא במבצעים שונים.

הערעור הופנה גם כלפי העונש, והטענה המרכזית היתה שמדובר באדם צעיר, כמעט נער, אשר הגורל לא היטיב עמו, ומאז החל לשאת בעונשו הוא נתון גם לתקיפה והתעללות של אסירים אחרים.

3.לא מצאנו ממש בערעור זה. אכן, מדובר בשלושה אירועים אשר התרחשו במועדים שונים, אך ביחס לכל אחד מהם הובאו בפני בית המשפט המחוזי ראיות אשר היה די בהן לבסס הרשעה. באישום הראשון, זוהה המערער באקראי על ידי קורבנו, ולאחר שזו הזעיקה את אנשי החוק, ובטרם ידע המערער את אשר מייחסים לו, הוא נמלט על נפשו, וזו התנהגות שאינה מתיישבת עם תחושת חפות.

גם הראיות ביחס לאישום השני משכנעות ביותר, אם לא לומר מוצקות. לאחר מעצרו של המערער, נקראה המתלוננת באישום זה להשתתף במסדר זיהוי, ובעודה שוהה בחדרה של החוקרת, היא ראתה על רצפת החדר חולצה. היא אמרה לחוקרת שאת החולצה הזו לבש האדם שתקף אותה, והתברר שחולצה זו נמצאה בכליו של לא אחר מאשר המערער, בעת שנעצר. לא זו אף זו, על החולצה נמצאו כתמי דם, ובדיקת מעבדה העלתה שהכתמים הם מסוג דמה של המתלוננת. ואם בכל אלה לא די, התברר כי בחזקתו של המערער נמצא שיק, שהמתלוננת באישום זה זיהתה אותו כשיק שנגנב ממנה. את מעגל הראיות באישום זה השלים, כמובן, מסדר הזיהוי החי, שבמהלכו הצביעה המתלוננת על המערערת כאדם שתקף ואנס אותה.

הראיות ביחס לאישום השלישי הן מסוג שונה, הואיל וגם בלבו של בית המשפט עלו תהיות בשאלת מהימנותה של המתלוננת, בין היתר, משום שהתברר כי לא תמיד הקפידה לומר בחקירתה את האמת. אך חרף משוכה זו, מצא בית המשפט כי יש תימוכין לעדותה, והכוונה לדברים אשר נרשמו מפיו של אמיר פרץ, חברו של המערער. עד זה מסר במהלך חקירתו במשטרה, כי המערער קיים יחסי מין עם המתלוננת תוך שימוש באלימות, ובלשונו בהודעה ת36/: "ראיתי שזוהיר דוחף את אינגה על המזרונים שהיו שם וראיתי שהוא קרע את החולצה ואני חושב גם את החזיה... ואז שמעתי את אינגה צועקת בעברית הצילו, הצילו".

בית משפט החליט, ומכוח הסמכות המסורה לו בסעיף 10א'(ג) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א1971-, כי נכון להעדיף את גרסתו של אמיר פרץ בחקירתו על פני עדותו בבית המשפט, ואיננו סבורים כי בית המשפט שגה בכך. אדרבא, המערער אישר כי היה בזירה, ובמקום אף נמצא קונדום ובו חומר החשוד ככתמי זרע, אשר בדיקת מעבדה העלתה כי הוא בעל פרופיל גנטי זהה לפרופיל הגנטי של המערער. העולה מכך הוא, שגם אם עדותם של עדי התביעה ביחס לאישום השלישי עוררה תהיות, בסופו של דבר רשאי היה בית המשפט, על פי משקלן המצטבר של ראיות אלו, לבסס עליהן תוצאה מרשיעה.

לנוכח כל האמור, דעתנו היא שהמערער לא הצליח להצביע על פגם כלשהו בהרשעתו, אדרבא זו מבוססת כדבעי, וברמה הנדרשת בפלילים.

4.באשר לעונש - כמו הערכאה הראשונה, גם אנו היינו ערים לגילו הצעיר של המערער, אך משכה את תשומת לבנו גם העובדה, שחרף שנות חייו הקצרות, הוא הספיק לצבור לחובתו קופת שרצים של ממש, שאחרים אינם צוברים כמותה גם במסכת חיים שלמה. לשיא שפלותו הגיע המערער בעת שתקף שלוש נשים, שתיים מהן בביתן-מבצרן, ומעשים אלה מעידים, יותר מכל, על הסכנה הנשקפת ממנו בעת שהוא מהלך חופשי. על מערער מסוג זה מצווה בית המשפט להכביד את ידו, הן על מנת למנוע את נזקו לפחות בשנים בהן הוא שוהה מאחורי סורג ובריח, וגם כדי להעביר מסר מרתיע לרבים.

באשר לתלונתו של בא-כוח המערער, לפיה שולחו נתון למעשי תקיפה והתעללות של אסירים אחרים, עניין זה צריך להיות מובא בדחיפות לידיעתם של שלטונות הכלא, על מנת שיטכסו עצה כיצד להבטיח את שלומו של המערער בתקופה בה הוא עתיד לשאת בעונשו.

הערעור נדחה.