ע"פ 1910/13 עסאם עיד נ. מדינת ישראל

השופט י' דנציגר:

1.

לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 27.1.2013 בתפ"ח 44146-08-11 (כב' סגן הנשיאה, השופט י' אלרון והשופטים ע' גרשון ו א'

אליקים ), במסגרתו השית בית המשפט קמא על המערער 23 שנות מאסר לריצוי בפועל (בניכוי ימי מעצרו), מאסר על תנאי ופיצוי לרעיית המנוח ולכל אחד משני המתלוננים.

2.

המערער הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון (שהושג בתום הליך הוכחות) בהריגה ובשתי עבירות חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין העונש.

3.

שורשו של האירוע שבמסגרתו בוצעו העבירות שבביצוען הודה המערער בסכסוך קרקעות ממושך בין משפחת המערער לבין משפחת המנוח. בהמשך לעימות שנתגלע בין המערער לבין אחד המתלוננים ובני משפחתו – במהלך ביקור של המערער בבית הוריו שבכפר כאבול – עמד המערער בחצר בית הוריו וקילל את משפחת המנוח. בעקבות הקללות נכנסו המנוח ושני המתלוננים לחצר האחורית של בית הורי המערער. המערער שהבחין בשלושה התקרב לעברם כשברשותו סכין. במקום התפתח עימות פיזי במהלכו דקר המערער את השלושה. כתוצאה מהדקירות נגרם מותו של המנוח ושני המתלוננים נפצעו. במהלך העימות הפיזי נפצע המערער בראשו וכן נגרמו לו מספר שפשופים בבטן. בהמשך טופל המערער ובוצעה הדבקה של הפצע.

4.

בית המשפט המחוזי בחן בקפידה את תסקיר שירות המבחן בעניינו של המערער, את תסקיר נפגעי העבירה המתייחס למשפחת המנוח והאזין בקשב רב לטיעוני הצדדים לעניין העונש. יצויין כי בית המשפט קמא עמד על כך שבאת כוח המאשימה לא התעלמה מעובדת קיומו של עימות בין המערער לבין המנוח והמתלוננים עובר לדקירתם בחצר בית הוריו של המערער. לאחר שבחן את פסיקת בית משפט זה, מצא בית המשפט כי מתחם הענישה הראוי לעבירת ההריגה הינו 18-12 שנות מאסר בפועל וכי מתחם הענישה ההולם לכל אחת מעבירות החבלה החמורה בנסיבות מחמירות הינו 7-3 שנות מאסר בפועל. לאחר שבחן את הענישה הראויה בהתאם להוראות תיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, גזר בית המשפט על המערער את העונשים הנ"ל.

5.

בא כוח המערער טען לפנינו כי העונש שהושת על המערער חורג באופן משמעותי לחומרה ממדיניות הענישה המקובלת תוך שהוא מפנה למספר פסקי דין המאששים טענתו זו. בעצתנו ובהמלצתנו לא הרחיב בא כוח המערער באשר לראיות שהונחו על ידו לפני בית המשפט קמא אך שלא התאפשר לו להסתמך עליהן בטיעוניו לעונש, והסתפק בהדגשת עובדות כתב האישום הפועלות – להבנתו – לטובת מרשו, ובהן: הרקע לאירוע הדקירה; כניסתם של המנוח והמתלוננים אל תוך חצר בית הורי המערער והעובדה שהמערער עצמו נפצע במהלך האירוע.

6.

בא כוח המשיבה אישר שאף המשיבה סבורה שהעונש שהושת על המערער הוא גבוה, הגם שלטעמה אין מדובר בעונש לא ראוי או לא הולם. בא כוח המשיבה ציין כי המשיבה מנסה להוביל מגמה שתביא להחמרה בענישה בעבירות אלימות מסוג זה, והטעים כי באירוע קופדו חייו של אדם ונפצעו שניים נוספים מדקירות בחזה. כן עמד בא כוח המשיבה על הנזק והסבל שהסבו מעשי המערער למשפחת המנוח. בא כוח המשיבה הפנה אותנו לפסק דין יחיד של בית משפט זה (ע"פ 6162/10) שבמסגרתו הושתו על הנאשם 20 שנות מאסר בפועל. עוד נטען כי מתסקירי שירות המבחן עולה שהחרטה וקבלת האחריות מצדו של המערער אינם מלאים. עוד צויין עברו הפלילי של המערער, הגם שזה אינו מכביד יתר על המידה.

7.

נציגת שירות המבחן ציינה כי מהתסקירים בעניינו של המערער אכן עולה תמונה שלפיה המערער מתקשה להכיר בחלקים הבעייתיים בהתנהגותו, וזאת הגם שמהתסקיר שהונח לפני בית המשפט קמא עולה שהוא נטל אחריות, הביע צער, כאב וחרטה שנשמעו כנים. עוד צויין כי במהלך תקופת מאסרו עד כה הוא שולב בקבוצות טיפוליות ונתרם מהן ומעוניין להעמיק את השתלבותו בהליך שיקומי-טיפולי.

8.

לאחר ששקלנו בכובד ראש את טיעוני הצדדים, מצאנו לנכון לקבל את הערעור ולהקל בעונשו של המערער, זאת לאחר שהבאנו בחשבון את מדיניות הענישה המקובלת בבית משפט זה. אין חולק כי מעשיו של המערער קשים וחמורים וכי הסבל שהמיט על משפחת המנוח ועל המתלוננים ניכר. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שעובדות כתב האישום המתוקן מלמדות על כך שהאירוע במסגרתו דקר המערער את המנוח ואת המתלוננים הינו חלק מסכסוך ממושך בין שתי משפחות וכי הוא התרחש בחצר בית הוריו של המערער אליה נכנסו השלושה בעקבות מפגש קודם עם המערער באותו יום במסגרתו קילל אותם. לא ניתן להתעלם אף מכך שבמהלך האירוע נפצע גם המערער.

9.

אנו מורים בזאת כי המערער ירצה עונש מאסר בן 16 שנים בפועל (בניכוי ימי מעצרו), תחת עונש המאסר שהושת עליו על ידי בית המשפט קמא. שאר רכיבי העונש יעמדו בעינם.