ע"פ 1929/06 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

המערער הובא לדין בפני בית המשפט המחוזי בירושלים באשמת ביצוען של עבירות אינוס שביצע, על פי הנטען, בגופה של קטינה בת-משפחה. לגרסת המשיבה, החלו מעשיו של המבקש בשנת 2001 ונמשכו כשנה וחצי, תוך שהוא בועל, ללא הסכמתה, את ילדתה של מי שהיתה באותה עת בת-זוגו.

בתום שמיעתן של ראיות הצדדים, הורשע המערער בעבירות של אינוס קטינה. ההרשעה התקבלה ברוב דעותיהם של סגן הנשיא צ' סגל והשופט ר' כרמל, וכנגד דעתו החולקת של השופט י' נועם, אשר סבר כי נכון לזכות את המבקש מחמת הספק.

בעקבות ההרשעה נדון המבקש ל-12 שנות מאסר, 3 שנים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 80,000 ש"ח.

2.

כנגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור לבית משפט זה, וההשגות המכוונות כנגד ההרשעה מושתתות על חוות דעתו של שופט המיעוט, כשבבסיסן של אותן השגות עומדת הטענה כי עדות המתלוננת, עליה נשענת הכרעת-הדין, אין בה די לבסס הרשעה בפלילים.

בבקשה שבפני עותר המבקש לעכב את ביצוע העונש, ולכך מתנגדת המשיבה.

3.

לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה.

השופט נועם נימק את חוות דעתו, בין היתר, בכך ש"גרסתה של המתלוננת מעלה מספר תמיהות, ואף לוקה בסתירות ביחס לגרסאות שהשמיעה באוזני אחרים על מעלליו של [ המערער ]" (ראו עמ' 68 להכרעת הדין). עם זאת טרח השופט להוסיף בזו הלשון: "בנסיבות אלו, ומבלי שאקבע כי גרסת המתלוננת אינה אמינה או חלילה כי טפלה על [ המערער ] אשמת-שווא, לא נוצרה, לסברתי, 'המסה הקריטית' הראייתית הדרושה להרשעה מעבר לכל ספק אחר" (עמ' 68 להכרעת-הדין).

מנגד, מצא סגן-הנשיא סגל כי המתלוננת "הותירה בעדותה רושם אמין ביותר. היא אישרה בכנות, בגילוי לב ובאריכות את שביצע בה [ המערער ]. גרסתה נתמכת בפרטים רבים, הייתה עקבית, הגיונית, ללא סתירות, תמכה ברובה את עדותה במשטרה, וכללה פרטים המעידים על אותנטיות הווייתם וממשות הגרסה בכללותה" (עמ' 29 להכרעת-הדין). התרשמותו של השופט כרמל מהמתלוננת היתה דומה, ובלשונו (בעמ' 86): "עדותה של המתלוננת היתה אמינה ומהימנה מאד בעיני, וגם אם עולים סימני שאלה, כפי שאלה פורטו בהרחבה בחוות דעתו של חברי השופט נועם, אין בסימני שאלה אלה, גם בהצטברותם הכוללת, לפגוע בבסיס עדותה של המתלוננת".

4.

לו עמדו ההתרשמויות הסותרות של שופטי המותב מן המתלוננת בפני עצמן, אפשר שהיה מקום להמתין עד להכרעה בערעור בטרם ייקבע כי על המערער לשאת בעונשו. אולם, בחוות דעתו של סגן הנשיא סגל מפורטות ראיות חיזוק לא מעטות, שעל פני הדברים, ונכון לשלב זה של ההליכים, נראה כי היה בהם כדי להוסיף נופך מכריע של אמינות לגרסת המתלוננת. כך או כך, השגותיו של המבקש מופנות כנגד ממצאים של עובדה ומהימנות, וגם מקום שההרשעה נסמכת על דעת רוב, הנטייה של ערכאת הערעור היא להימנע מלהתערב בממצאים מסוג זה.

5.

כידוע, ההלכה הנוהגת היא כי על נאשם המושת מאסר ממש, לשאת בו על אתר, ומכאן שדחיית הביצוע היא בבחינת חריג לכלל. לא נעלמה מעיני עובדת היותו של המבקש נטול הרשעות קודמות בפלילים, אולם מספר שיקולים ניצבים לחובתו: חומרתן של עבירות ונסיבות ביצוען (אינוס של קטינה מאז היתה בת 13); אורך תקופת המאסר (10 שנים) המסלק כל חשש שהמבקש יסיים לשאת בעונשו קודם לשמיעת הערעור; החשש שלנוכח העונש שנגזר לו, ימלט המבקש מאימת הדין. כל אלה מכריעים את הכף לחובת המבקש, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה לעיכוב הביצוע.

6.

המבקש יתייצב לשאת בעונשו ביום י"ב באדר תשס"ו (12.3.2006), במזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים, עד השעה 11.00.