ע"פ 1936/97 פלוני נ. מדינת ישראל

השופטת ד' ביניש:

המערער הורשע בביצוע עבירה של אינוס ועבירות של מעשים מגונים בבתו הקטינה שהיתה כבת 11 בעת ביצוע העבירות.

את הרשעתו השתית בית המשפט המחוזי על עדותה של הקטינה אשר העידה בפניו. בית המשפט ציין בהכרעת הדין כי עדותה של הקטינה, אשר נחקרה משך שעות רבות חקירה ארוכה ומתישה, ונשארה עקבית בגירסתה בכל מהלך חקירתה, היתה עדות אמינה ומשכנעת. בית המשפט סבר כי לעדות זו נמצאו חיזוקים, וכי היא משתלבת במערך הראיות ומתחזקת בהן ואינה מותירה ספק, כי הנאשם ביצע את המעשים שנאשם בהם.

הסניגור המלומד כיוון את עיקר טיעוניו כנגד האמון המלא שנתן בית המשפט בעדות הקטינה, והצביע על שורה ארוכה של פרטים מתוך עדות הקטינה בבית המשפט, אשר בהם, לטענתו, נתגלו סתירות בהשוואה לגירסאותיה בפני חוקר הנוער ולעדויותיהם של עדים אחרים. מסתירות לכאוריות אלה ביקש מאיתנו להסיק, כי גירסתה של הקטינה אינה אמינה ומעוררת ספק אם אכן הדברים אירעו כפי שהיא תיארה אותם.

בחנו את טענותיו של הסניגור אחת לאחת ולא מצאנו כי יש בהן עילה להתערב בממצאיו של בית המשפט המחוזי. טענותיו של הסניגור הועלו גם בפני בית המשפט קמא, אשר שמע את הראיות, ובהכרעת דינו לא התעלם מן הסתירות ומן הטיעונים לענין זה. אף על פי כן, שוכנע כי הקטינה אשר העידה בפניו מסרה עדות אמת, הקפידה לא להגזים בתיאור חומרת מעשיו של הנאשם והעידה באופן "טבעי", וקבע כי עדותה היתה "טבעית, ספונטנית ואמינה".

אף אנו שוכנענו לאחר בחינת טענותיו של הסניגור, כי לא עלה בידו להצביע על סתירות ופירכות בראיות מן הסוג שיש בהן כדי לפגוע בגירסתה המפלילה של הקטינה.

אשר לטענה, כי ניתן ללמוד מן העובדה שהקטינה סיפרה לחוקר הנוער שאביה הרביץ לה במוט ברזל ואף שבר לה את היד - גירסה שחזרה בה ממנה בעדותה בבית המשפט - כי הקטינה אינה מהססת מלשקר ולספר על מעשים שלא היו, הרי שתמימי דעים אנו עם מסקנתו של בית משפט קמא כי אין מדובר בסתירה מהותית. גם בבית המשפט חזרה הקטינה ואישרה כי אביה נהג להכותה ואף ציינה שהוא עשה כן כאשר כעס על התנהגותה. היא אכן לא חזרה על תיאור של מכות בברזל אולם חזרה על הגירסה כי אביה נהג להרביץ לה. העובדה שבבית המשפט דייקה ואמרה שאביה לא שבר את ידה מתיישבת עם כך שהביטוי "שבר את היד" מתאר מכה חזקה ולא בהכרח קיומו של שבר פשוטו כמשמעו, וזאת בעיקר לנוכח גילה הצעיר של הדוברת.

אשר לטענה כי הקטינה לא היססה מלומר דבר שקר, בכך שהכחישה באוזני אחיות אביה, שתי דודותיה, כי אביה עשה בה את המעשים המיוחסים, הרי שאין ללמוד מעובדה זו על חוסר אמינותה. היא אישרה בעדותה בבית המשפט שכך אמרה לדודות, ובית המשפט אשר שמע הן את עדותה והן את עדותן של הדודות קיבל את הסברה שהיא פחדה לספר לאחיות אביה את אשר עשה לה המערער, ולכן בתשובה לשאלותיהן ענתה להן כפי שענתה.

גם העובדה שהקטינה לא סיפרה מלכתחילה לאמה את הפרט הנוגע להחדרת אצבעו של אביה לאבר מינה וכן הסתירה לגבי השאלה אם נשאלה לענין זה במפורש על ידי אמה או לא, איננה מערערת את אמינות גירסתה. כעולה מעיון בראיות נמנעה הקטינה בעת שסיפרה את סיפורה לראשונה להכנס לפרטים מדוייקים הן בפני אמה והן בפני חוקר הנוער, ופרטים אלו הובררו רק לאחר שנחקרה ונדרשה לתיאורים נוספים. היא נחקרה בנקודה זו באריכות בבית המשפט ועמדה על גירסתה. בית המשפט התרשם כי התיאור שנתנה הינו תיאור מהימן ולא ראינו כי יש בידנו להתערב בהתרשמות זו.

לכל אלה יש להוסיף כי מדובר בקטינה שתארה בפירוט רב מגעים בעלי אופי מיני שהתמשכו על פני פרק זמן ואין זה סביר לצפות שהיא תעמוד בדקדקנות על כל פרט ופרט מתוך שורה של מעשים.

בית המשפט שוכנע כי הקטינה נזהרה שלא להגזים ולא ליתן תיאורים מופרזים של המעשים וכי היו בתיאורים הללו פרטים המצביעים על כך שמדובר בגירסה כנה ולא על עלילה.

הסניגור אף לא הצביע על כל סיבה לכך שהקטינה תעליל על אביה. גם מעדותה של האם וגם מעדותה של הקטינה עולה, כי אין מדובר בגירסה שהאם המציאה או לימדה את בתה ולהיפך - מתברר כי האם הופתעה והתקשתה מלכתחילה להאמין לגירסת בתה.

אשר על כן, לא ראינו להתערב במסקנותיו של בית המשפט קמא ולשנות מהכרעת הדין.

אשר לעונש שהוטל על המערער, עונש זה איננו חמור בהתייחס למעשים אשר הורשע בהם, והוא מביא בחשבון את כל הנימוקים לקולא שהעלה הסניגור. בית המשפט נתן דעתו לכך, כי למערער אין הרשעות קודמות, וכי בדרך כלל הוא בעל "מערכת ערכים נורמטיבית". כן נתן דעתו לנסיבותיו האישיות הקשות של המערער, אשר תיפקד כאב מפרנס ודואג לארבעת ילדיו. עוד קבע בית המשפט כי לא נגרם לילדה נזק פיסי ואכן כך הוא, אך לא ניתן להתעלם מהנזק הנפשי המותיר אותותיו על ילדה רכה העוברת חוויות מן הסוג שנתנסתה בהן הקטינה.

מטעם זה גם לא ראינו להתערב בעונש שנגזר על המערער.

לפיכך, הערעור נדחה.