ע"פ 1939/99 אבי אבו נ. מדינת ישראל

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, ונדון לעשר שנות מאסר ולשנתיים מאסר על תנאי בתנאים אותם קבע בית המשפט. בקשת המערער היא, שביצוע עונש המאסר יעוכב עד למתן פסק דין בערעור.

בבקשתו מסתמך המערער על ההחלטה בע"פ 7068/98 בדבר המדיניות הרצויה בהחלטות על עיכוב ביצעו גזר דין כשמוגש ערעור; וכן על הסיכויים הרבים, לטענתו, בערעור על ההרשעה, ולחילופין על העונש. אם לא יעוכב ביצוע עונש המאסר, עלול להגרם למערער, לטענתו, עוול אם יתברר אחר כך, בפסק הדין שיינתן בערעור, שלא היתה הצדקה למאסרו.

דין הבקשה להדחות. המדובר בעבירה חמורה של קטילת אדם על ידי תקיפתו עם שבר שלבקבוק. על פי המתואר בהכרעת הדין, התנהגותו של המערער היתה בריונית ומסוכנת.

עיינתי בהכרעת הדין ובטענות בערעור, ואין דעתי כדעת הסנגורית המלומדת כאילו יש סיכויים רבים וטובים שהערעור יתקבל. ההכרעה בערעור תינתן על ידי ההרכב אשר ידון בערעור, ואין בדעתי, כמובן, להשיג את גבולו. אציין רק, שהרשעתו של המערער נשענת על פסיפס ראיות בהם נתן בית המשפט אמון, ואשר מצטרף לתמונה ברורה לכאורה על פיה המערער הוא האיש שדקר את המנוח עם שבר בקבוק וגרם למותו.

בנסיבות אלה, ובהתחשב בעונש שנגזר על המערער, דעתי היא שאין לעכב את ביצוע העונש, מבלי צורך שאתווה בהחלטה זו קווים מנחים בשאלה מתי, ככלל, ראוי לעכב את ביצועו שלגזר דין כשמוגש ערעור על פסק הדין.

הבקשה נדחית.