ע"פ 1941/10 עידן לוי חסדאי נ. מדינת ישראל

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.

המערער הורשע בהריגה ובעבירה של השמדת ראייה. על-פי העובדות בהן הודה, הלך המערער יחד עם חברו לבית המנוח על-מנת להתעמת איתו בהמשך לסכסוך שהיה בינם לבין המנוח. המערער הצטייד באולר קפיצי והגיע, יחד עם חברו, לדירת המנוח. משזה האחרון פתח את הדלת, שלף המערער את האולר שהיה ברשותו ודקר את המנוח דקירה אחת. המנוח, שביקש, כך נראה, לגונן על עצמו, נטל סכין יפנית שהייתה במקום ופצע את המערער באחת מאצבעות ידו. חברו של המערער נטל בתגובה סכין מטבח מדירת המנוח והשניים דקרו את המנוח 16 דקירות בחלקים שונים בגופו. הם נמלטו מהמקום כשהמנוח החל לזעוק לעזרה. המנוח הובהל לבית החולים ושם מת מפצעיו. המערער וחברו באו לדירתו של האחרון, פשטו את בגדיהם המגואלים בדם ושרפו אותם. מלכתחילה יוחסה למערער עבירה של רצח ועבירות נוספות, אולם בהתאם להסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים, הומרה עבירת הרצח בעבירת הריגה ואחד מן האישומים הושמט מכתב האישום.

המערער נידון לעונש מאסר של 20 שנות מאסר לריצוי בפועל, בגין עבירת ההריגה. כנגד עונש זה מופנה הערעור.

2.

ברוב טענותיו של המערער לא מצאנו ממש. העבירות בהן הורשע הן עבירות חמורות ביותר והן הסתיימו במותו של קורבן התקיפה. נתנו דעתנו רק לעניין אחד הנוגע לכך שחברו של המערער, שהורשע גם הוא בפני הרכב אחר של בית-המשפט המחוזי, נידון לעונש מאסר של 15 שנים לריצוי בפועל. המערער סבור כי עיקרון אחידות הענישה מחייב היה שלא להחמיר עימו מעבר לעונש שנגזר על מרעהו.

המשיבה מסבירה כי הפער בין חומרת העונש שהוטל על המערער לבין חומרת העונש שנגזר על חברו נובע מכך כי המערער היה הרוח החיה, היוזם והפעיל מבין שני התוקפים.

3.

אכן, המערער הוא שהצטייד בסכין והוא שדקר דקירה אחת את המנוח, אלא שמיד בהמשכם של הדברים נטל חברו של המערער חלק בתקיפה בחומרה שאינה שונה לחלוטין מזו של המערער.

לאחר ששקלנו את כל אלה, וכאמור, ראינו להביא בחשבון גם את העובדה שהמערער הוא שדקר לראשונה את המנוח, בחרנו להקל במידת מה עם המערער – רק משום עיקרון אחידות הענישה שכן אחרת לא הייתה עילה להתערב בעונש בנסיבות החמורות של המקרה.

התוצאה היא שהערעור מתקבל במובן זה שעונש המאסר אותו ירצה המערער בפועל יעמוד על 17 שנים מיום המעצר. יתר חלקי גזר הדין יישארו בעינם.