בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
1974/12
ע"פ 2281/12
לפני:
כבוד השופט ח' מלצר
כבוד השופט ע' פוגלמן
כבוד השופט נ' סולברג
המערערים בע"פ 1974/12
1. נזאר עבאס
והמשיבים בע"פ 2281/12:
2. שאדי עבאס
נ
ג
ד
המשיבה בע"פ 1974/12 והמערערת בע"פ 2881/12:
מדינת ישראל
ערעור וערעור שכנגד על גזר הדין של בית המשפט המחוזי חיפה (כב' סגן הנשיאה, השופט א' שיף) מתאריך 06.02.2012 ב-תפ"ח
14056-09-10
תאריך הישיבה:
כ' בטבת התשע"ד
(23.12.2013)
בשם המערער 1 בע"פ 1974/12 ומשיב 1 בע"פ 2281/12:
עו"ד מיכאל כרמל
בשם המערער 2 בע"פ 1974/12 ומשיב 2 בע"פ 2281/12:
עו"ד תמר אולמן; עו"ד שאדי סרוג'י
בשם המשיבה בע"פ 1974/12 והמערערת בע"פ 2281/12:
עו"ד נילי פינקלשטיין
פסק דין
1.
בפנינו ערעור וערעור-שכנגד על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיאה, השופט
א' שיף ) מתאריך 06.02.2012 ב-תפ"ח 14056-09-10, במסגרתו נגזרו על המערערים בע"פ 1974/12 (להלן: המערערים ): תשע שנות מאסר בפועל; 18 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים ממועד שחרורם, לבל יעברו עבירת אלימות מסוג פשע, ופיצוי למתלונן בסך של 100,000 ש"ח.
רקע עובדתי
2.
לפי האמור בכתב האישום המתוקן, שהוגש בתאריך 03.11.2011, ביתו של אחי המערערים נפרץ ונגנב ממנו רכוש. בעקבות הפריצה – המערערים, יחד עם שני בני דודיהם, קשרו קשר לחקור את מי שהם סברו כי ביצע את הפריצה (להלן: המתלונן ). לצורך כך, הסיעו את המתלונן לאיזור מבודד, שם דרשו ממנו להודות בפריצה. משסרב המתלונן – שפכו עליו המערערים בנזין ואיימו עליו כי אם לא יודה –יציתו אותו. משעמד המתלונן בסירובו – הציתו המערערים את המתלונן ועזבו את הזירה. בעקבות מעשים אלו נגרמו למתלונן כוויות בדרגה 3-2 בכ-50% משטח גופו. הוא נזקק למספר רב של ניתוחים והיה מאושפז בבית החולים במשך כחודשיים.
בגין מעשים אלו יוחסו למערערים קשר לפשע (עבירה לפי סעיף 499 ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:
חוק העונשין )) וחבלה בכוונה מחמירה (עבירה לפי סעיף 329(א)(1) ל חוק העונשין ).
השתלשלות ההליכים
3.
בתאריך 03.11.2011 הורשעו המערערים, על בסיס הודאתם במסגרת הסדר טיעון, במיוחס להם בכתב האישום המתוקן, זאת בשלב מוקדם לאחר תחילת שמיעת הראיות. במסגרת הסדר הטיעון הופחתו האישומים שיוחסו למערערים בכתב האישום המקורי, אך הוא לא כלל הסכמה לעניין העונש.
4.
בתאריך 06.02.2012 נגזר דינם של המערערים, כמפורט בפיסקה 1 שלעיל. בגזר דינו ציין בית המשפט קמא הנכבד, לחומרא את האכזריות הרבה הגלומה בהצתתו של אדם, את הנזק הגופני והנפשי הקשה שנגרם למתלונן, כפי שעולה מתסקיר נפגע העבירה שהוגש בעניינו, ואת האמור בתסקיר שירות המבחן באשר למסוכנותו הרבה של המערער 1, לרבות סיכון של הישנות מעשים דומים. לקולא שקל בית המשפט קמא הנכבד את: הודאתם של המערערים, עברם הפלילי הנקי, הניסיונות שעשו כדי להגיע להסכם סולחה עם משפחת המתלונן, ולצער ולחרטה שהביעו המערערים.
5.
בתאריך 07.03.2012 הגישו המערערים ערעור על גזר דינו של בית המשפט קמא הנכבד. בתאריך 19.03.2012 הגישה המשיבה ערעור-שכנגד.
6.
בתאריך 16.05.2013 נחתם הסכם סולחה בין משפחת המערערים למשפחת המתלונן, בתיווך חברי ועדת סולחה מאזור מגוריהם של שני הצדדים. בהתאם להסכם, שילמו עוד באותו היום הורי המערערים למשפחת המתלונן את הקנס שהושת על המערערים בגזר דינו של בית המשפט קמא הנכבד ו-125,000 ש"ח נוספים.
טענות הצדדים
7.
בהודעת הערעור ובדיון שהתקיים בפנינו טענו באי-כח המערערים כי בית המשפט קמא הנכבד לא נתן משקל מספיק לעובדה כי המערערים לקחו אחריות על מעשיהם, הודו במיוחס להם בכתב האישום המתוקן וחסכו מזמנו של בית המשפט. לגישתם, היו כל הנתונים הנ"ל צריכים להביא להקלה בעונשם של המערערים, מעבר למה שנפסק. לטענת באי-כוחם של המערערים, בית המשפט קמא הנכבד גם לא נתן משקל ראוי לכך כי מדברי עדי האופי שבאו בפני בית המשפט עלה כי המערערים הינם ככלל אנשים חיוביים. לטענת באי-כוחם של המערערים משום שהאירועים, מושא האישומים, היו בבחינת הסתבכות ראשונה של המערערים עם החוק – ניתן לומר שאין מדובר בעבריינים מועדים, אשר יש להרחיקם מן החברה לתקופה כה ממושכת. באשר למערער 1 – בא-כוחו הדגיש את גילו הצעיר יחסית (הוא היה בן פחות מ-20 שנים בעת ביצוע העבירה). באשר למערער 2 – באי-כוחו ציינו כי המערער אב ל-3 ילדים קטנים וכי טרם האירועים, מושא האישומים, הוא שימש כמורה במקצועו ונגרר לפרשה על ידי קרוביו.
8.
בהודעת הערעור-שכנגד ובדיון שהתקיים בפנינו טענה באת-כח המשיבה כי העונש שהושת על המערערים – איננו משקף את החומרה הרבה של מעשיהם, שצריכה היתה לגמד את המשקל שניתן למאפייניהם האישיים של המערערים בגזר הדין. עוד הדגישה באת-כח המשיבה את הנזק החמור, הנפשי והגופני שנגרם למתלונן כתוצאה ממעשיהם המכוונים של המערערים, כפי שעולה מתסקיר נפגע העבירה.
דיון והכרעה
9.
לאחר בחינה של נימוקי הערעור והערעור-שכנגד ושמיעת טיעוני באי-כוח הצדדים – הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור והערעור-שכנגד להידחות . להלן יובאו הטעמים למסקנתנו זו.
10.
נקודת המוצא בסוגיה שלפנינו נשענת על ההלכה, לפיה ככלל – אל לה לערכאת הערעור להתערב
בעונש שהושת בערכאה הדיונית, אלא אם כן מדובר בסטייה מהותית ממדיניות הענישה הראויה, או כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הדבר. הנה כי כן, התערבות במידת העונש תעשה על-ידי ערכאת הערעור רק אם " הערכאה הדיונית נכשלה בטעות, או שהעונש שנגזר על ידה חורג במידה קיצונית מן העונשים המוטלים, בדרך כלל, בנסיבות דומות". (ראו: ע"פ 1242/97
גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998); ע"פ 9097/05
מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (3.7.2006); ע"פ 3091/08
טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 6877/09
פלוני נ' מדינת ישראל (25.6.2012)).
11.
במקרה דנן לא מצאנו כי העונש שנגזר על המערער יסודו בטעות מהותית כלשהי, כטענת המערערים. המערערים, באקט מתוכנן מראש, הבעירו אש באדם שחשדו כי פגע ברכוש בן משפחתם, גרמו לו נזקים פיזיים ונפשיים קשים ביותר ואף הותירו אותו מתבוסס בפצעיו בזירת התקיפה. התנהלות אכזרית זו מעוררת פלצות ודורשת עונש מאסר משמעותי, שישקף את חומרת הפגיעה בערך המוגן שנפגע כאן.
מן העבר השני, נסיבותיהם האישיות של המערערים הצדיקו אי-מיצוי הדין עמם מעבר למה שהושת עליהם. מדובר בצעירים ללא עבר פלילי, שנראה כי אכן מעדו קשות, ואולם הדבר קרה באופן חד פעמי. המערערים הביעו צער וחרטה וביקשו את סליחתו של המתלונן. המערערים עשו גם מאמצים להגיע להסכם סולחה (שלבסוף הושג, כאמור, רק לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט קמא הנכבד). המערערים אף הודו במיוחס להם בכתב האישום המתוקן ובכך חסכו זמן שיפוטי. הנה כי כן, לא ניתן לומר כי עונש המאסר שהושת על המערערים –
9 שנות מאסר בפועל – הינו עונש מקל מדי, כטענת המערערת-שכנגד.
12.
לסיכום נציין כי לא מצאנו שבית המשפט קמא הנכבד שגה באיזון השיקולים לחומרא ולקולא, והעונש שהושת על המערערים הוא מוצדק ומאוזן בנסיבות המכלול.
נוכח כל האמור לעיל – הערעור והערעור-שכנגד נדחים .
ניתן
היום, כ"ח בטבת התשע"ד (31.12.2013).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט