ע"פ 1975/05 יבגני סמיונוב נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בחודש מרץ 2004 גרו המערערים – אלכסנדר טימצ'וק (להלן: טימצ'וק), יבגני סמיונוב (להלן: סמיונוב), בבית נטוש בפתח-תקוה, אשר שימש קורת גג גם לאנדרי זיצור (להלן: המנוח). בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי נטען, כי בלבו של טימצ'וק עלה חשד כי המנוח

גנב סכום כסף, בגדים וטלפון סלולארי השייכים לו. בעקבות כך, קשר טימצ'וק באחד הימים את גפיו של המנוח בכבל חשמלי, ותחב סמרטוט לפיו. בהמשך, ביקש מסמיונוב לסייע לו, וזה לחץ על ברכיו של המנוח כדי לרתקו לקרקע. בשלב זה נטל טימצ'וק לולאה, כרך אותה סביב צווארו של קורבנו, וחנק אותו עד שנפח את נשמתו. לאחר זאת, הכניסו טימצ'וק וסמיונוב את גופת המנוח למזוודה, ובהמשך חפרו בור והטמינו אותה בקרקע. להשלמת התמונה נוסיף, כי עניינם של המערערים נדון בפני מותבים שונים, ובעת שנשפט טימצ'וק הוא הסתייג מלשונו של סעיף 5 של כתב-האישום, והכוונה לחלקם של כל אחד משני המערערים בגרימת מותו של המנוח. בעקבות כך הסכימה המשיבה לשינוי סעיף 5, כך שייאמר בו כי המערערים "גרמו למותו של המנוח, כאשר אחד מהם יושב על רגליו של המנוח ולחץ עליהם באמצעות ברכיו כדי שלא יזוז, והאחר מהדק לולאה סביב צווארו וחונק אותו, עד שחדל לנוע ונפח את נשמתו" (ראו עמ' 13 לפרוטוקול הדיון בת.פ.ח. 1072/04 של בית משפט קמא). בעניינו של סמיונוב נותר סעיף 5 בנוסחו המקורי, המטיל את עיקר האחריות על טימצ'וק.

2.

שני המערערים הודו בעובדות

שיוחסו להם, והורשעו בעבירות הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעניינו של טימצ'וק עתרו הצדדים, בהסכמה לגזור לו 15 שנות מאסר, ובית המשפט אימץ המלצה זו בחודש אוקטובר 2004. עניינו של סמיונוב הוכרע בחודש ינואר 2000, ונגזרו לו 12 שנות מאסר ושנתיים מאסר על-תנאי.

3.

שני ערעורים מונחים בפנינו. באחד (ע"פ 1884/06) עותר טימצ'וק להקל בעונשו ולהשוותו לעונש שנגזר לסמיונוב. בערעור האחר (ע"פ 1975/05) טוען סמיונוב כי נכון להקל בעונשו, הואיל וחלקו בפרשה היה משני, ולא ניתן בגזר הדין משקל ראוי לנסיבותיו האישיות הקשות, ולכך שהוא היה זה שחשף את נסיבות המתתו של המנוח בפני משטרת ישראל.

4.

לא מצאנו מקום להיעתר לערעורים.

באשר לטימצ'וק – העונש שהוטל עליו היה מקובל על הצדדים מכוח הסכם הטיעון אותו גיבשו, ומטעם זה בלבד ראוי היה לדחות את ערעורו. ברם, לא רק טעם זה עומד לו לרועץ. אכן, המשיבה הסכימה לשינוי נוסחו של סעיף 5 לכתב-האישום, אולם עיון בסעיפים האחרים מאשש את ההנחה כי למערער זה היה חלק מרכזי ופעיל בפרשה. מעשה ההמתה היה על רקע סכסוך שפרץ בינו למנוח, והוא היה זה שכבל את המנוח בידיו וברגליו ותחב סמרטוט לפיו. את כל אלה עשה המערער לבדו, ורק בעקבות כך הוא קרא לסמיונוב לסייע לו (ראו סעיף 4 לכתב האישום). יתר על כן, היה זה סמיונוב שפנה למשטרה ביוזמתו, ואפשר שלולא פנייתו היה מקרה מזעזע זה נותר לא מפוענח.

בנסיבות אלו רשאים היו התביעה ובית המשפט לאבחן בין עניינם של המערערים, כאשר נקודת המוצא היא שיש להחמיר בעונשו של טימצ'וק. ובאשר

לרמת הענישה שיושמה, כל שנוכל לומר הוא שנראה כי חסד נעשה עם המערערים אשר חמקו בעונש קל יחסית, באשר נראה לנו שאת מעשיהם היה צריך לדרג באחד משלביו הגבוהים ביותר של סולם החומרה. הם עשו יד אחת כדי לקפד את פתיל חייו של אדם, וכדי להשלים את מעשה הזוועה בו נטלו חלק, הם קברו את גופת המנוח כדי שחטאם לא יוודע, וכאשר הגופה מונחת במזוודה.

נוכח כל אלה, דעתנו היא כי יש לדחות את הערעורים, וכך אנו עושים.