ע"פ 1987/03 איימן בן גומעה גובראן נ. מדינת ישראל

בשני מקרים שידל המערער אחרים לבצע מעשי הצתה, פעם של רכב ופעם של חנות. אחר כך נמצא אשם על-פי הודאתו בעבירות הצתה ושידול להצתה. בעת מעצרו, נתגלה ברשותו של המערער סם מסוכן מסוג קנבוס, ועל כך הורשע (אף זאת לפי הודאתו) בהחזקת סם מסוכן לצריכה עצמית. בית-המשפט המחוזי גזר על המערער שלוש שנות מאסר בפועל ועוד שלוש שנות מאסר על-תנאי, והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים מיום שחרורו מן המאסר לא יעבור עבירה כלשהי מסוג פשע. בנוסף נגזר עליו עונש מאסר מותנה נפרד ביחס לעבירה של החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית.

עיקר טענתו של הסניגור, בערעורו על חומרת העונש, הוא שבית-המשפט המחוזי החמיר עם המערער, באופן יחסי, יותר מאשר עם שותפיו לביצוע עבירות ההצתה. לא מצאנו יסוד לקבלת טיעון זה. עונשי שותפיו נקבעו בעקבות הסדר טיעון, והחומר המצוי לפנינו איננו מאפשר לבחון את מכלול השיקולים שהובילו לעריכת ההסדרים ולשיקולי בית-המשפט שבפניו נדונו השותפים. על פני הדברים נראה, כי בהיותו היוזם והמשדל לביצוע העבירות, אין לומר שהמערער נענש בחומרה. עיון בגזר הדין מעלה כי בית המשפט המחוזי התחשב להקלת עונשו של המערער בגילו הצעיר, בהודאתו, בנסיבותיו האישיות וכן בעובדה שזהו מאסרו הראשון. דומה שאלמלא התחשבות זו, היה בחומרת המעשים ובהרשעתו הקודמת של המערער (בעבירת תקיפה חבלנית) כדי להצדיק הטלת עונש חמור יותר.

לא ראינו מקום להתערב בעונש המאסר הממשי, אך מצאנו טעם לתקן את התנאי שקבע בית-המשפט המחוזי בגין עונש המאסר על-תנאי לתקופה של שלוש שנים. הטלתו של עונש זה בגין כל עבירה מסוג פשע נראית לנו מרחיקת לכת מדי. גם בא-כוח התביעה לא עמד על הגדרה זו, לפיכך אנו מחליטים לקבל את הערעור במובן זה, שעונש המאסר על תנאי של שלוש שנים לתקופה של שלוש שנים יחול בגין מעשים הקשורים בביצוע הצתה.

במהלך טיעונו לפנינו הציג הסניגור העתק מהסכם סולחה שנכרת בין המערער לבין המתלוננים. דעתנו היא שבנסיבות העניין אין בהסכמה לסולחה כדי להצדיק התערבות בגזר הדין, מעבר למה שכבר נעשה.