ע"פ 1995/01 מדינת ישראל נ. רמי בן ישי

בתאריך 21.3.00 פגע המערער, תוך כדי נסיעה ברכבו בבאר שבע, בהולכת רגל וגרם למותה. המערער לא עצר במקום התאונה והמשיך בדרכו לדימונה, שם הזמין גרר אשר הסיע את הרכב לתיקון במוסך בבאר-שבע. הודעה שמסרו אנשי המוסך למשטרה, סייעה לאתר את המערער.

בכתב האישום המקורי יוחסה למערער עבירת הריגה, אך במסגרת הסכם טיעון תוקן כתב האישום, ולמערער יוחסו עבירות של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיפים 64 לפקודת התעבורה בשילוב עם סעיף 304 לחוק העונשין, וכן הפקרה לאחר פגיעה לפי סעיף 64א(א)(ב) לפקודת התעבורה.

המערער הודה בעובדות אשר יוחסו לו והורשע, ובעקבות כך גזר לו בית המשפט המחוזי 18 חודש מאסר, 24 חודשי מאסר על-תנאי ועשר שנות פסילה.

המערער מלין על חומרת העונש, בעוד שהמדינה סבורה כי העונש נוטה לקולא, ועל כן היא עותרת להחמיר בו. בא-כוחה המלומד של המדינה, עו"ד זכריה, הדגיש דווקא את עבירת ההפקרה, הואיל והמערער ידע כי פגע באדם, עצר את רכבו כדי לבדוק אם זה ניזוק, אך התעלם מקורבנו ובחר להסתלק מהזירה מבלי לבדוק אם המנוחה זקוקה לעזרה.

מנגד, הדגיש בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד זילברמן, את הטענה כי לפתחה של המנוחה רובץ אשם תורם, הואיל ובלילה חשוך היא הלכה על פני הכביש, בשוליים, ובכיוון נסיעת רכבו של המערער, על אף שהיתה צריכה לעשות זאת בשוליים הנגדיים. כמו כן הפנה עורך-הדין זילברמן לאמור בתסקיריו של שירות המבחן, אשר התרשם כי למערער דרוש טיפול על מנת שיוכל להתמודד עם התאונה והשבר שהיא יצרה בחייו האישיים. שירות המבחן המליץ על קיצור מסוים בתקופת המאסר, על מנת שניתן יהיה לשלב את המערער בעתיד בקבוצה טיפולית.

לאחר ששקלנו את טענות בעלי-הדין, החלטנו להותיר את עונש המאסר על כנו. הרשלנות בה חטא המערער, גם במסגרת העבירה בה הורשע, שחומרתה פחותה מזו שיוחסה לו במקור, היא גבוהה. המערער לא הבחין במנוחה במועד, אף שהיה יכול לעשות זאת, ורשלנותו מקבלת משנה חומרה לנוכח עברו הפלילי והתעבורתי, אשר כולל גם עבירות בעלות אופי בטיחותי מובהק, ובגינן נשלל בעבר רשיון הנהיגה שלו. ואם בכך לא די, הנה מתברר כי המערער חטא גם בהפקרתה של המנוחה, ולא יהא זה מיותר להדגיש, כי התנהגות זו ראויה לכל גנאי, הואיל והיא מעידה על זילותם של חיי אדם בעיניו של המערער.

הפן האחר של ערעור זה היא העובדה, שאף שהעונש אשר הושת על המערער אינו חמור, הוא גם אינו קצר, והרי הכלל הוא שבית משפט שלערעור אינו משית על המערער שבפניו את העונש אותו היה גוזר לו ישב כערכאה דיונית. ההתערבות מצומצמת לאותם מקרים בהם קיימת סטיה מופרזת מרמת הענישה המקובלת, ולא נוכל לומר שזה המצב בעניינו של מערער זה, לנוכח העובדה כי הוא שהה מספר חודשים גם במעצר בית. נראה לנו שעניין אחרון זה בצירוף תקופת המאסר בפועל שנגזרה, יש בהם כדי לענות על מטרות הענישה.

מאידך, מקובלת עלינו השקפתו של בא-כוח המדינה, כי ראוי להרחיק את המערער לתקופה ממושכת מנהיגה, הואיל וסכנתו למשתמשים בדרך אינה טעונה עוד הוכחה. מכאן החלטתנו, שבצד דחיית ערעורו של המערער על גזר הדין, וערעורה של המדינה על תקופת המאסר, אנו מחליטים לקבל את הערעור בסוגיית הפסילה, ואנו מעמידים עונש זה על 15 שנים. על מנת להסיר ספק אנו מבהירים כי יתר חלקיו של גזר הדין - המאסר על תנאי וצו המבחן - ישארו על כנם.

ניתן היום, כ"ט באייר תשס"א (22.5.01).

ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט

החלטה

המערער יתייצב לשאת בעונשו בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בתאריך 10.6.01, עד לשעה 10:00.