ע"פ 1997/11 מוחמד אבו טיר נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

שלושה הם המערערים שבפנינו – בלאל אבו טיר, המערער בע"פ 2011/11, (להלן: בלאל), מוחמד עלי אבו טיר, המערער בע"פ 1997/11 (להלן: מוחמד עלי), ו-מוחמד מוצטפא אבו טיר, המערער בע"פ 2018/11 (להלן: מוחמד מוצטפא). בכתב אישום מתוקן שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים בגדרו של הסכם טיעון, נאמר כי בין המערערים למוחמד עיסא אבו טיר (להלן: המתלונן) קיים סכסוך קודם. בתאריך 25.2.09, בשעת לילה, נהג המתלונן ברכב בשכונת צור באחר כשהוא נתון להשפעתו של משקה משכר. אותה שעה נסעו המערערים בכיוון הנגדי ברכב בו נהג מוחמד מוצטפא, כשלפתע התרחשה תאונה בין שני הרכבים. המערערים סברו כי המתלונן פגע בהם באופן מכוון, ועל כן ירד מוחמד עלי מהרכב בו נסע ותקף את המתלונן באמצעות מקל, ואליו הצטרפו שני חבריו. בתגובה, התנפל המתלונן על מוחמד מוצטפא והלם בו באמצעות מוט ברזל וחפץ חד. עוד נטען, כי במהלך אותו אירוע דקר מוחמד מוצטפא את המתלונן בבית השחי ובאוזנו, ובלאל דקר אותו ברגלו. בסופה של אותה תקיפה הובהל המתלונן לבית חולים שם אובחנו חתכים עמוקים בפניו, בירכו, בחזהו ובמצחו. גם בקרקפתו וידו של מוחמד מוצטפא אובחנו חתכים אותם גרם המתלונן.

המערערים הודו בעובדות האמורות, ובעקבות כך הרשיעם בית המשפט המחוזי בעבירה של חבלה חמורה לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין. בלאל ומוחמד מוצטפא הורשעו גם בעבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186 לחוק. לאחר שנשמעו טיעוני הצדדים לעונש, דן בית המשפט קמא את המערערים לשמונה חודשי מאסר וששה חודשים מאסר על-תנאי.

בערעורים שבפנינו עותרים המערערים כי נקל בעונשם, ולהלן תמצית נימוקיהם. בלאל טען כי האירועים האלימים היו תוצאה של התנהגות המתלונן, שתחילתה בתאונה אותה גרם והמשכה בהתנפלות על אחד המערערים. עוד נטען, כי בלאל הנו צעיר, סטודנט ונעדר עבר פלילי, ועל כן המליץ שרות המבחן להסתפק בעניינו במאסר בדרך של עבודות שרות. מוחמד עלי סבור כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו מעבר למתחייב, תוך התעלמות מכלל הענישה האינדיבידואלית. מערער זה הפנה למצבו המשפחתי – נשוי ואב לשני ילדים שפרנסתם מוטלת עליו, לכך שחלקו באירוע היה קטן מזה של חבריו, להודאתו וחרטתו ולכך שנערך הסכם פיוס בין הצדדים. גם בעניינו של מוחמד מוצטפא נטען כי תחילתו של העימות האלים בתאונה אותה גרם המתלונן, והמשכו בהתנפלותו על המערערים. את התנהגותו-שלו ושל חבריו הגדיר מערער זה כ"תגובה ספונטאנית ובלתי נשלטת", ולכל אלה היה נכון ליתן דגש יתר בגזר הדין. עוד נטען, כי המשיבה נהגה באפליה ואכיפה בררנית כאשר החליטה שלא להעמיד את המתלונן לדין על חלקו בפרשה, וכן הופנינו להמלצתו של שרות המבחן (עבודות שרות), לעובדה שנערכה סולחה בין הצדדים, ולחשש כי כליאתו של המערער תשיג תוצאה הפוכה.

גם לאחר שעיינו בכלל הנימוקים שבכתב והאזנו לטיעונים על-פה, לא שוכנענו כי הוכחה בפנינו עילה לשנות מגזר-דינו של בית המשפט המחוזי. אכן, לפתחו של המתלונן רובץ נטל כבד של אשם, באשר הוא נהג ברכב מנועי בעת שהיה נתון להשפעתם של משקאות משכרים, ובעקבות כך גרם לתאונה. אולם מכאן ועד לצורך שראו המערערים לתקוף אותו תוך ששניים מהם עושים שימוש בסכינים – הדרך ארוכה. ככל שהמתלונן חטא בנהיגה לא זהירה, ואפילו עשה זאת בכוונת מכוון, הדרך האחת שהיתה פתוחה בפני המערערים היא לפנות ולהתלונן בפני רשויות החוק. אולם הם בחרו לעשות דין לעצמם, תקפו את המתלונן, וגרמו לו חבלות חמורות שחייבו את אשפוזו בבית חולים. אלימות מסוג זה, שלמרבה הדאבה אנו נתקלים בה בתדירות גוברת, חייבה מענה עונשי הולם שיכלול גם רכיב של מאסר ממש. איננו סבורים כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערערים, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעורים, כולם.

המערערים יתייצבו לשאת במאסרם ביום י"ד באב התשע"א (14.8.11), עד לשעה 10:00, בבית המשפט המחוזי בירושלים.