ע"פ 2002/14 מדינת ישראל נ. מחמד עמור

השופט א' רובינשטיין:

א.

המשיב, אסיר המרצה עשר שנים בעבירות ביטחון, הורשע לפי הודאתו בקשירת קשר לפשע (חטיפה לשם סחיטה), לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין; זאת, בפרשה בה ביוזמת אסיר אחר (אבראהים) קשרו יחדיו למציאת אדם מעזה שסייע לחטוף חייל ישראל, כדי לשחרר אסירים – כמו הקושרים עצמם – שלא שוחררו ב"עסקת גלעד שליט". המשיב סירב תחילה, אך לאחר מכן הסכים ויצר קשר טלפוני עם תושב עזה (ברכה) פעיל "גדודי חללי אקצא", שאמור היה לפנות לתושב איו"ש קרוב משפחתו של היוזם (רמזי). ברכה אכן פנה לרמזי, שתודרך לצאת לעליה לרגל למכה, שם ייפגש עם פלוני אבו ראמי, לשם קידום הקשר. סוף דבר, שרמזי נכנס לישראל כשוהה שלא כדין, נעצר והתכנית סוכלה.

ב.

בית המשפט קמא, שאיפיין את הפרשה כחמורה ביותר, קבע מתחם ענישה שבין 18 חודש לשלוש שנים, וגזר על המערער שתי שנות מאסר מצטברות למאסרו הנוכחי.

ג.

המדינה מערערת על קולת העונש. לשיטתה מדובר בסכנה חמורה וברורה ובנזק עצום שעלול היה להיגרם אילו יצא הקשר אל הפועל. לשיטת המדינה, אמנם

לא אבה המשיב תחילה להצטרף לקשר, אך משעשה כן סיפק את ה"תמורה" של חיבור בין האמורים "לעשות במלאכה". נטען גם כי המתחם העונשי שהוצג היה נמוך מדי. המשיב מצדו סבור כי אין להתערב בגזר הדין, שכן המשיב נגרר ולא יזם. הוצג לפנינו פסק דינו של היוזם אבראהים, שהוא ארבע שנות מאסר במצטבר לעונש מאסר עולם ועוד שש עשרה שנים, ולדעת המדינה גם העונש המצטבר שהושת קל מדי, אלא שלא הוגש ערעור נוכח המאסר הארוך שממילא נושא בו אותו קושר.

ד.

סבורים אנו כי יש ממש בערעור המדינה. רוב מלים אך למותר, אך נטעים כי עסקינן בקשירת קשר לחטיפה, שאילו חלילה התממשה יכלה להיגרר לאבדן חיים – והיו דברים מעולם וגם ממש לא מכבר – ולסחרור מטלטל במדינה. המתחם שנקבע נמוך מדי לטעמנו, אך לא נחרוג ממנו, גם כי איננו ממצים את הדין כערכאת ערעור וגם נוכח גזר דינו של אבראהים היוזם. אנו מוסיפים 10 חודשים לעונש המאסר שהושת, כך שיעמוד על שנתיים ועשרה חודשים במצטבר למאסר הנוכחי. הערעור מתקבל לפי האמור.