ע"פ 2004/00 גולן יחיאל נ. מדינת ישראל

השופטת ד' דורנר :

המערער מרצה עונש מאסר של עשר שנים בשל יריות שירה לעבר בת-זוגו (להלן: המתלוננת). בתאריך 3.2.99 הוענקה למערער חופשה מן הכלא למשך 48 שעות, שהותנתה באיסור ליצור קשר כלשהו עם המתלוננת. אלא, שעל-פי תלונה שהוגשה על-ידי המתלוננת, התברר כי המערער הפר חובה זו, איים על המתלוננת באקדח כי יפגע בה אם לא תשלם לו פיצויים על שהותו בכלא, ואם תימנע מלהודיע לעובדת הסוציאלית, כי אינה מרגישה מאוימת על-ידיו.

על-סמך תלונה זו הועמד המערער לדין בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. המערער הכחיש את המעשים שיוחסו לו. גרסתו נדחתה כבלתי-מהימנה על-ידי בית-המשפט המחוזי, שנתן אמון מלא בעדות המתלוננת, שנתמכה בראיות נוספות. המערער הורשע איפוא בעבירות של החזקת ונשיאת נשק שלא כדין, איומים, סחיטה באיומים, והפרת הוראה חוקית, ונידון לחמש שנות מאסר, מתוכן שלוש שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. כן הופעל נגדו מאסר על-תנאי בן שנתיים במצטבר לעונש המאסר.

הערעור הופנה כנגד ההרשעה.

טענתו של המערער הייתה, כי בית-המשפט שמע ראיות על עברו הפלילי של המערער, כלומר כי נידון לעונש של עשר שנות מאסר בשל ירי לעבר המתלוננת, וכי מידע זה השפיע על החלטת בית-המשפט המחוזי, ויש על-כן לזכותו. למצער טען המערער, כי ראוי לבטל את ההרשעה ולהחזיר את התיק לדיון מחדש בפני שופט אחר.

לא מצאנו ממש בטענות אלה.

רובו של המידע אודות עברו של המערער היה קביל בהיותו חלק מן העובדות בפרשה הנדונה. ברי, כי על בית-המשפט היה לדעת כי המערער מרצה עונש מאסר, כי המאסר קשור בהתנהגותו כלפי המתלוננת, וכי המתלוננת מאוימת על-ידי המערער. בנסיבות אלה, מידע נוסף שהגיע אל בית-המשפט המחוזי בדבר אורך תקופת המאסר ופרטים מסוימים נוספים ביחס לנסיבות הרשעת המערער אפשר כי היו מיותרים, אך בדין ציינה באת-כוח המדינה, כי המתלוננת, שמפיה הושמעו פרטים אלה, הגם שהוזהרה שלא להרחיב בעניינם, הסבירה כי היא נאלצת להזכיר פרטים אלו משום שהם מתייחסים לאיומי המערער ולניסיונותיו לסחוט את המתלוננת בפרשה הנדונה.

יהיה דבר זה אשר יהיה, בית-המשפט המחוזי ציין במפורש, כי לא הושפע ממידע זה, ועל-כל-פנים, ברי כי הנאשם היה מורשע גם אילולא נמסר המידע הנ"ל. לעניין ראיה שנתקבלה שלא כדין נקבע בסעיף 56 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א1971-, כי "העובדה שבית-המשפט שמע את הראיה לא תפסול את פסק-הדין, אלא אם סבור בית-המשפט שהנאשם לא היה מורשע אילולא נמסרה אותה ראיה, או שאין ראיה מספקת אחרת זולתה לתמוך בה את ההרשעה".

הערעור נדחה איפוא.