ע"פ 2011/17 מדינת ישראל נ. מוחי אל דין אבו רנא

השופט י' דנציגר:

לפנינו ערעור מדינה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, בו הושתו על המשיבים עונשי מאסר, מאסרים מותנים ופיצוי בסך 20,000 ש"ח לזכות המתלונן על ידי כל אחד משני המשיבים. על המשיב 1 הושתו 18 חודשי מאסר, בתוספת הפעלה חלקית של מאסרים מותנים ברי הפעלה, כך שעונש המאסר הכולל בפועל הועמד על 24 חודשים. על המשיב 2 הושתו 15 חודשי מאסר.

המשיבים הודו במסגרת הסדר טיעון בביצוען של עבירות אלימות קשות, ובפרט נגד המתלונן, שכתוצאה מהן נגרמו לאחרון, בין היתר, שברים בסנטר, באף ובלסת התחתונה שבעטיים הוא אושפז, נותח והוכנסו לפיו 10 ברגים. המשיב 1 הודה בנוסף בביצוע עבירה של שיבוש מהלכי משפט.

הארוע מושא כתב האישום מתאר התנהגות תוקפנית, כוחנית ואלימה של המשיבים (בפרט כלפי המתלונן) עת שהו במסעדה בנצרת עילית, ללא סיבה נראית לעין.

המערערת הציגה לעיוננו פסיקה בה הושתו עונשי מאסר בפועל בני 48-30 חודשים, במקרים בעלי מאפיינים שהינם דומים בחלקם לארוע דנן.

המשיבים הסתמכו על פסיקה בה הושתו עונשים קלים יותר על עבריינים שהורשעו בביצוען של עבירות דומות, בנסיבות שהינן אף קשות מנסיבות המקרה שלפנינו.

אנו מקבלים את טיעוני המערערת כי העונשים שנגזרו על המשיבים – שלשניהם עבר פלילי מכביד – הם מקלים יתר על המידה, ולפיכך מקבלים את הערעור.

בית משפט זה עמד פעמים רבות על הצורך להשית עונשים מחמירים על מי שנוקטים באלימות קשה כלפי הסובבים אותם, בלי סיבה נראית לעין. העונשים שהושתו על המשיבים דכאן ראוי היה שיהיו חמורים יותר, ובפרט נוכח עברם הפלילי המכביד של השניים ולכך שלא ניתן משקל מספיק לעוצמת הפגיעה בקורבן העבירה, ממנה לא השתקם עד כה. מאחר שאין ערכאת ערעור ממצה את הדין עם נאשמים (ובפרט עם נאשמים שהודו במיוחס להם והורשעו בעבירות שיוחסו להם במסגרת הסדר טיעון), אנו מחמירים החמרת מה בלבד בעונשיהם של השניים, כך שלעונשי המאסר שנגזרו עליהם יווספו חמישה וארבעה חודשי מאסר בפועל בהתאמה.

המשיב 1 יירצה איפוא 29 חודשי מאסר בפועל ואילו המשיב 2 יירצה 19 חודשי מאסר בפועל. שאר רכיבי העונש שהושתו על השניים יעמדו בעינם.