ע"פ 2013/03 ויטלי ינובסקי נ. מדינת ישראל

המערער (יליד שנת 1980), שעלה בגפו מחבר המדינות, בילה בחברת כמה חסרי בית בשתייה לשוכרה. בעקבות מריבת שיכורים בין אחד מבני החבורה לבין המנוח יצא המערער ביחד עם שניים ממרעיו, להוסטל שבו התגורר המנוח, שם הכו השלושה את המנוח עד זוב דם. משנוכחו כי המנוח נפצע הציע אחד מחבריו של המערער להורגו פן יתלונן עליהם. המערער הסתייג מן הרעיון, אך שני חבריו ניגשו למלאכת ההרג: הפילו את המנוח ארצה, אחד מהם ריתק אותו באחיזת גפיו בעוד השני דורך בנעליו, שוב ושוב, על צווארו של המנוח בכוונה לחונקו. בשלב מסוים, ולפרק זמן קצר, אחז גם המערער ברגליו של המנוח. אחר-כך נשלח החוצה לצפות לעבר מתקרבים, במטרה להזהיר את חבריו. הללו בדקו את דופקו של המנוח, ומשהוברר כי עודנו חי המשיכו לדרוך על צווארו עד שנפח את נשמתו.

השלושה הועמדו לדין באשמת רצח, אך משהוברר - על יסוד בחינת חומר הראיות - כי בעת מעשה היו שיכורים עד לאובדן עשתונותיהם, המירה התביעה את אישומם להריגה. על שני חבריו של המערער גזר בית-המשפט המחוזי, על יסוד בקשה מוסכמת של הצדדים, שמונה-עשרה שנות מאסר. עם סניגורו של המערער נכרת הסדר שלפיו תעתור התביעה לשמונה-עשרה שנות מאסר, בעוד שלסניגור תעמוד הזכות לשכנע את בית-המשפט להסתפק בעונש קל יותר. לאחר שמיעת טענות, ומששוכנע כי חלקו של המערער במעשה ההמתה היה קטן משל שני חבריו, גזר עליו בית-המשפט חמש-עשרה שנות מאסר בפועל ושלוש שנות מאסר על-תנאי.

בטיעונו הסדור והזהיר על חומרת עונשו של המערער השיג הסניגור המלומד רק על קיום יחס מתאים בין העונש שנגזר על שולחו לבין העונש שנגזר על שני מרעיו. כאמור, בית-המשפט המחוזי אכן מצא מקום להבחין בין המערער לבין שני האחרים, ובא-כוח המשיבה טען כי בנסיבות העניין אין זה מן המידה להתערב בגזר-דינו.

שקלנו את כלל נסיבות העניין ואת טענות הפרקליטים לפנינו. אין חולקין, כי המערער נמנה עם בני החבורה שהמיתה את המנוח וכי הוא נושא באחריות מלאה לא רק למעשים שעשה במו ידיו, אלא גם למעשיהם המזוויעים של שני מרעיו, שלפחות חלקם נעשו בנוכחותו ובמידה מסוימת אף בעזרתו הפעילה. עם-זאת נראה כי את הסתבכותו בפרשה האומללה, כשמלכתחילה הסתייג במפורש מכוונתם המוצהרת של חבריו, יש לייחס לחולשתו וכן להיותו הצעיר מבני החבורה, שבעטיים - כך ניתן להניח - לא עמד לו כוחו למנוע מהם לבצע את מזימתם הנוראה, ותחת זאת נגרר אחריהם. בנסיבות אלו, ולנוכח חלקו המשני במעשה ההמתה גופו, נראה לנו כי מוצדק היה להקל בעונשו, ביחס לשני שותפיו לביצוע הפשע, במידה קצת יותר גדולה משעשה בית-המשפט המחוזי.

הננו מקבלים את הערעור ומעמידים את תקופת המאסר בפועל שנגזרה על המערער על שלוש-עשרה (תחת חמש-עשרה) שנים. עונש המאסר על תנאי יעמוד בעינו.