ע"פ 2015/96 שפדייה שבטייב נ. מדינת ישראל

המשנה לנשיא ש' לוין:

1.ביום 26.9.94 גרם המערער למותו של המנוח קרול-חיים רייף ז"ל; בית המשפט המחוזי בחיפה הרשיע את המערער - עקב כך - בביצוע מעשה רצח, וגזר עליו מאסר עולם. הערעור שלפנינו, בעיקרו, סב סביב טענת הסניגור המלומד שיסוד ה"החלטה" - או הכוונה להמית - לא הוכח מעל לכל ספק סביר ולפיכך יש להרשיע את המערער אך בביצוע מעשה של הריגה.

2.לפי אחת מגירסאותיו בא המערער בטרוניה על המנוח, שהיה בעל קיוסק, כי זה מתאנה לנערות צעירות ואונס אותן לאחר ששילם להן כסף; לאחר חלופי דברים עם המנוח, שאירעו ליד הקיוסק, עזב המערער את המקום, הלך לשוק ונטל עמו מאחד הדוכנים סכין שארכה 33 ס"מ ואורך להבה 20 ס"מ. הוא חזר למקום ודקר את המנוח, כפי שהדבר תואר על ידי הפתולוג כדלקמן:

"מתחת לקשת הצלעות משמאל... נמצא פצע דקירה חתך ...., אנכי באורך 5.2 ס"מ... שפות הפצע ישרות, הקצה העליון חד, הקצה התחתון מעוגל. בבדיקה לעומק מהפצע הנ"ל מתמשכת תעלת דקירה, אשר עוברת דרך שריר הסרעפת סמוך לקשת הצלעות עם פצע חתך באורך כ-4 ס"מ, עוברת דרך מזנטריום של מעי גס סמוך לזווית שמאלית של הקולון טרנסברסי עם חתך באורך כ- 4 ס"מ עם דימום מאסיבי ברקמת השומן סביב. במעי הדק נמצא חתך באורך כ- 4 ס"מ ובהמשך התעלה עוברת דרך שער כליה שמאל עם חתכים בשופכן ובוריד הכליה...".

לפי ראיות שהיו מהימנות עליו, לרבות הודעותיו של המערער עצמו, קבע בית המשפט כי המערער דקר את המנוח באותו מקום פעמיים או שלש (ראה למשל, דברי עדותו של העד גורדון (בעמ' 71):

"כשאמרתי שדקר אותו ראיתי אותו עושה מספר תנועות כאילו דקירות, לא הוציא את הסכין ושלף מהבטן, לחיצות הלוך וחזור לתוך הבטן".

גירסאותיו של המערער במשטרה ובמשפט הכחישו זו את זו, ובית המשפט המחוזי בחר שלא לתת אמון בגירסה שהוא לא התכוון להמית את המנוח. היו לפני בית המשפט המחוזי אמירות של המערער במשטרה (המוצגים ת/ 1 ו-ת/ 6) לפיהן התכוון המערער להמית את המנוח, אך מטעמים שפורטו על ידי בית המשפט המחוזי, בעקבות דברי נציגת הפרקליטות, לא נתן להם בית המשפט אלא משקל מחזק.

3.לפנינו טען הסניגור המלומד שלא היה זה בטוח להסיק מעל לכל ספק סביר על כוונתו של המערער להמית את המנוח משום שמדובר בדקירה אחת בלבד שאירעה במהלך של קטטה. לא זו בלבד שאין המדובר בקטטה אלא שאין קיים כלל הקובע שלעולם אין להסיק מהנסיבות קיומה של כוונה להמית מקיומה של דקירה אחת. האסמכתה המשפטית שהסניגור הביא לפנינו מע"פ 2219/90 (לא פורסם) קובעת אף היא שהענין תלוי בנסיבות ובית המשפט העליון פרט שם את ספקותיו, לרבות העובדה שבית המשפט המחוזי קבע שם שכוונת קטילה לגבי נאשם אחר שהיה מעורב במעשה ההריגה לא הוכחה. אכן מספר הדקירות יכול לשמש, לעתים כגורם נסיבתי להוכחת כוונתו של נאשם, אך לעולם לא גורם מכריע.

במקרה שלפנינו פרט בית המשפט המחוזי את הנסיבות שהניעוהו להסיק שכוונת הקטילה הוכחה מעל לכל ספק סביר: חלופי הדברים בין המערער לבין המנוח, טיבו של הסכין, ואופן ההצטיידות בסכין, עומק הדקירה ומיקומה, ותנועות הדקירה החוזרות והנשנות, וכן (כראיית מה מסייעת) אימרותיו של המערער במוצגים ת/ 1 ות/ 6. נחה דעתנו שמסקנותיה של הערכאה הראשונה מבוססת היטב בחומר הראיות. אנו סבורים גם שיכול היה בית המשפט המחוזי לתת משקל מה למוצגים ת/ 1 ו-ת/ 6, אך לדעתנו ההרשעה היא מבוססת גם ללא היזקקות למוצגים אלה.

לפיכך אנו דוחים את הערעור.