ע"פ 2019/07 מדינת ישראל נ. שאדי סיאם

השופט א' א' לוי:

1.

המשיב ואחר, פאדי שואמרה, קשרו בחודש מרץ 2006 לשדוד בעל נגריה באזור התעשייה בעטרות (להלן: המתלונן). בתאריך 2.3.06 הגיעו השניים בשעת בוקר מוקדמת לזירה, ושעה שהבחינו בקורבנם הולך לשירותים ניגשו אליו, הפילוהו, והכו אותו בכל חלקי גופו תוך שהם עורכים חיפוש בכיסיו במטרה לגנוב את כספו. בשלב כלשהו הצליח המתלונן לשלוף אקדח שנשא על גופו, אולם בטרם הספיק לדרוך אותו אחזו בו התוקפים, נטלו ממנו את הנשק ונמלטו מהזירה. לאחר מספר ימים מכרו המשיב ושותפו את האקדח תמורת סכום של 4000 ש"ח.

2.

המשיב הודה בעובדות האמורות, ובעקבות כך הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירות שוד וסחר בנשק, לפי סעיפים 402(1) ו-144(ב2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהמשך, נדון המשיב ל-6 חודשי מאסר בהם ישא בדרך של עבודות שרות, 24 חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 250 ש"ח והוא חויב לפצות את המתלונן בסכום של 3000 ש"ח. להשלמת התמונה נוסיף, כי פאדי שואמרה נדון ל-12 חודשי מאסר, קנס ופיצוי. אולם, בערעור בפני בית משפט זה הוחלט להעמיד את מאסרו על שנתיים.

המערערת, אשר סבורה כי העונש נוטה לקולא, משיגה עליו בפנינו, ולאחר שעיינו בנימוקי הערעור שבכתב והאזנו לטיעוני הצדדים על-פה, שוכנענו כי דין הערעור להתקבל.

3.

" מעשיהם של הנאשמים חמורים ביותר הם. חרף גילם הצעיר תכננו את מעשיהם בקפידה והוציאו את זממם לפועל בתעוזה רבה על מנת להכניע את הקורבן הם השתמשו באלימות לא מבוטלת, לא רק שלא חששו מכך שיש לו אקדח בו ניסה לעשות שימוש, הם ידעו לתפוס את ידיו ולנשלו מנשקו, ולאחר מכן למכור אותו תמורת כסף ". דברים אלה שציטטנו לקוחים מתוך גזר-דינו של בית משפט קמא, ומקובלים עלינו במלואם. אולם, דווקא על רקע התמונה הקשה והקודרת שתיאר בית המשפט המחוזי תהינו מה טעם ראה ללכת לקראת המשיב דרך כה ארוכה, עד כדי פטירתו מלשאת בעונש של מאסר ממש.

תמצית נימוקיו של בית המשפט המחוזי היתה זו: המדובר במשיב צעיר, קורבן למצב הביטחוני השורר באזור, שנגזר עליו לחיות במצוקה כלכלית כרונית; המשיב, שהנו חסר עבר פלילי, הודה במעשים שיוחסו לו והביע חרטה עמוקה; כליאתו תהיה כרוכה בנזק קשה; ככל הנראה, מדובר במעידה חד פעמית; ולבסוף (בלשון בית משפט קמא בעמ' 4 של גזר-הדין), אדם החי בנסיבות קשות כמו המשיב, כאשר אין בחייו זיק של תקווה, יכול בנקל להתדרדר לחיי פשע ועבריינות.

מרביתם של הנימוקים לקולא אותם מנה בית משפט קמא בגזר-דינו מקובלים עלינו, באשר מעוגנים הם בפסיקה עקבית של בית משפט זה. מאידך, אנו מתקשים לאמץ את ההשקפה לפיה יש לראות כנקודת זכות לטובת נאשם המבצע שוד, את היותו נתון במצוקה כלכלית כרונית "עקב המצב הביטחוני השורר באזור" או משום "שאין בחייו זיק של תקווה". אמרות מסוג זה עלולות להתפרש על ידי עבריינים באופן שגוי, וכנכונות להקל בעונשם של מי שמבצעים עבירות פשע כה חמורות. יתר על כן, לא נהיר לנו על מה התבסס אותו ממצא בדבר "מצוקה כלכלית שנגרמה עקב המצב הביטחוני באזור", שהרי מדובר בתושב ירושלים, אשר הועסק בעבודות מזדמנות, והוריו המאמצים מנהלים חנות מכלת. אפשר שבית המשפט המחוזי שאב את אותה "מצוקה" מתסקירו של שרות המבחן, אולם עיון בו אינו מצביע על מצוקה כלכלית, וגם הוריו של המשיב לא ייחסו את עבריינות בנם לכך, אלא ל"אווירה השלילית השוררת בקרב הנערים בסביבה בה הם מתגוררים". אכן, במהלך טיעונו של בא-כוח המשיב בבית משפט קמא, הועלתה הטענה לפיה למשיב היה דרוש כסף, אולם לא כדי לפתור מצוקה קיומית, אלא כדי לנסוע למצרים בניסיון לאתר את הוריו הביולוגיים. ואין צורך לומר שבין אותה נסיעה ל"מצב הביטחוני השורר באזור", אין ולא כלום.

הנה כי כן, בפנינו שוד אלים שכמותו רבים, בו קיוו המבצעים לזכות בשלל קל, תוך שהם אינם חסים על קורבנם. עבירות מסוג זה, נוכח ריבוין, חייבות היו לזכות בתגובה עונשית קשה, ולא כך נהג בית משפט קמא.

נוכח האמור, ולאחר שנתנו את דעתנו לכלל הנימוקים אשר נטענו בפנינו ובפני הערכאה הדיונית, אנו מקבלים את הערעור, ומעמידים את עונש המאסר בפועל בו ישא המשיב על 24 חודשים. למניעת כל ספק נוסיף ונבהיר, כי להשקפתנו ראוי היה להחמיר יותר עם המשיב, ואם לא נהגנו כך היה זה רק עקב ההלכה לפיה אין ערכאת הערעור ממצה את הדין עם נאשמים.

יתר חלקי גזר דינו של בית משפט קמא – יעמדו בעינם.