ע"פ 203/01 יצחק אוחיון נ. מדינת ישראל

השופטת ד' ביניש:

1.המשיבים הועמדו לדין בבית המשפט המחוזי בנצרת בעבירות של החזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי, החזקת כלים אסורים על פי פקודת הסמים המסוכנים. העבירות בוצעו כאשר שני המשיבים כבני שמונה עשרה נסעו ברכב שבו הוחזק שק שהכיל שש חבילות סם מסוג קנאבוס, במשקל כולל של 6.200 ק"ג; כן היו ברכב מאזניים אלקטרוניות ושקיות ניילון שקופות. תוך כדי נסיעתם, בסמוך לאדמות המושבה יבנאל, שקע רכבם של המשיבים בבוץ ובמהלך נסיונות החילוץ נעצרו השניים על ידי המשטרה בעודם מנסים להעלים את החפצים שברכבם. המשיב 1 הורשע על פי הודאתו בעבירה של החזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי, ואילו המשיב 2 הורשע בסיוע לעבירה הנ"ל. שניהם הורשעו בהחזקת הכלים ובשיבוש הליכים בגין נסיונם להשליך את החפצים שהיו ברכב.

2.בית המשפט המחוזי גזר על המשיב 1 עונש של שמונה חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו, 16 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, קנס בסך 10,000 ש"ח, פסילה מלהחזיק ברשיון נהיגה למשך שלוש שנים ומבחן למשך שנתיים ימים. בית המשפט אף הפעיל מאסר על תנאי של ארבעה חודשים שהיה תלוי ועומד נגד המשיב 1, וזאת בחופף לעונש שהוטל עליו. על המשיב 2 הטיל חמישה חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו, עשרה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, קנס בסך 5,000 ש"ח, פסילה מלהחזיק ברשיון נהיגה למשך שנתיים ומבחן למשך שנתיים ימים. בית המשפט הפעיל מאסר על תנאי של שישה חודשים שהיה תלוי ועומד נגד משיב זה בחופף.

3.המדינה מערערת על גזר-הדין של שני המשיבים. בערעורה טוענת המדינה כי עונשי המאסר שנגזרו על המשיבים אינם הולמים את חומרת העבירות בהן הורשעו, וכי גזר הדין מחטיא את מטרת ההרתעה וסוטה ממדיניות ההרשעה הראוייה והמקובלת של בית משפט זה בכל הנוגע לעברייני סמים. ואמנם, העונש שהוטל על המשיבים מופלג בקולתו וסוטה מנורמת הענישה שנקבעה על ידי בית משפט זה. מגזר הדין ניכר כי השופט של בית משפט קמא התעלם לחלוטין מיסוד ההרתעה שבעונש, וראה נגד עיניו אך ורק את הנסיבות האישיות של כל אחד מהמשיבים. את העונש הקל ביסס השופט קמא על התרשמותו מתסקירי שירות המבחן, מהרקע האישי הקשה של כל אחד מהמשיבים ומהסיכוי שהציג שירות המבחן לשיקומם.

התלבטנו לא מעט נוכח הפער שנוצר בין העונש הראוי למעשיהם של המשיבים על פי חומרת העבירות בהן הורשעו לבין התוצאה העונשית כפי שהיא באה לידי ביטוי בגזר-דינו של בית המשפט המחוזי. על אף זאת, החלטנו להתחשב בהזדמנות אשר נתן בית המשפט קמא להחזרתם למוטב של המשיבים, ולא נמצה עימם את הדין.

המשיב 1 סובל מבעיות בריאות קשות. בגילו הצעיר הוא מושתל קוצב לב קבוע ומתסקיר המבחן עולה, כי בעיית הבריאות מכבידה עליו ביותר. שירות המבחן סבר, כי המשך הקשר עימו יכול להוות גורם מאזן ומייצב לגביו, ולכן המליץ בפני בית המשפט המחוזי להעמידו במבחן ולשקול גזירת מאסר בפועל בדרך של עבודות שירות בלבד. בית המשפט קמא לא קיבל את המלצת שירות המבחן כלשונה. עם זאת, בגזרו את הדין, לא נתן משקל הולם לעברו הפלילי של המשיב 1 ולחומרת העבירות שהורשע בהן כאשר גזר על המשיב 1 שמונה חודשי מאסר בלבד, ואף הורה להפעיל את עונש המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו בחופף. בנסיבות העניין, אין ספק שיש ממש בטענת המדינה, כי היה מקום לפחות להפעיל את עונש המאסר על תנאי במצטבר. אלמלא הנסיבות האישיות יוצאות הדופן ועמדת שירות המבחן המבקש ליתן למשיב הזדמנות לשיקום, היינו רואים להחמיר במידה ניכרת בעונשו של משיב זה, אולם בהתחשב בכל האמור, החלטנו שלא למצות עימו את הדין, אף כי נורה לו לשאת, לפחות, את עונש המאסר על תנאי של ארבעה חודשים במצטבר לעונש שהוטל עליו.

אשר למשיב 2, גם עימו הקל בית המשפט המחוזי הקלה ניכרת כאשר גזר עליו עונש מאסר בעבודות שירות בלבד ועונש המאסר על תנאי הופעל בחופף. עם זאת, בהתחשב בכך שבפרשה זו הוא הורשע בסיוע להחזקת הסם, כך שעונשו על פי חלקו בעבירה צריך להיות קטן מעונשו של המבצע העיקרי, ובהתחשב בכך שעברו הפלילי פחות מכביד מזה של שותפו לעבירה ונסיבותיו האישיות קשות, ובעיקר בהתחשב בסיכוי אשר שירות המבחן נותן לשיקומו, החלטנו שלא להתערב בעונש ולאפשר למשיב 2 לממש את ההזדמנות שניתנה לו.

אשר על כן, ערעור המדינה באשר למשיב 1 מתקבל במובן זה שעונש המאסר על תנאי של ארבעה חודשים יצטבר לעונש המאסר שהטיל עליו בית המשפט המחוזי, והוא ירצה בסך הכל שנת מאסר אחת בפועל. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. ואילו הערעור ביחס למשיב 2 נדחה.