ע"פ 203/05 מדינת ישראל נ. שאדי ארסלאן

השופט י' עדיאל:

המערער בע"פ 962/05 (להלן - המערער) הורשע על-פי הודייתו בביצוע עבירות בנשק בניגוד לסעיף 144(א)(ב) רישא + סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נסיבות המקרה היו, שביום 24.9.04, שעה שהמערער נהג ברכבו, הוא החזיק ונשא, ללא היתר כדין, אקדח כשהוא טעון, דרוך ונצור.

בית המשפט המחוזי קיבל, לצורך גזר הדין, את טענתו של המערער, כי הנשק הוחזק על ידו למטרות הגנה עצמית על רקע סכסוך עם משפחה אחרת, סכסוך שבקשר אליו הואשם אחיו הצעיר בעבירה של רצח, אך זוכה מעבירה זו והורשע בעבירות אחרות. עם זאת, ציין בית המשפט המחוזי בגזר דינו את הסיכון הנשקף לציבור ולביטחונו עקב החזקת נשק שלא כדין. זאת, על רקע המציאות לפיה "מי שמחזיק בנשק שלא כדין עושה זאת מתוך מטרה לפיה באחד הימים, ייעשה שימוש בנשק הנ"ל, וחזקה היא שלא שימוש במטרה חוקית". חומרה מיוחדת ראה בית המשפט המחוזי בכך, שהמערער החזיק את אקדחו כשהוא טעון ודרוך (גם אם נצור), מה שמעיד על כך, כי בכל רגע נתון יכול היה להשתמש בנשק ולפגוע בשלום הציבור ובטחונו.

דינו של המערער נגזר ל-22 חודשי מאסר, מתוכם 12 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי למשך 3 שנים, בגין העבירות נשוא הרשעתו. כמו-כן הוטל על המערער קנס בסכום של 5,000 ₪ או 60 ימי מאסר תמורתם.

שני הצדדים מערערים על גזר הדין.

המערער טוען בערעורו, כי בית המשפט המחוזי החמיר בעונשו, בלא שנתן משקל מספיק לכך שהנשק הוחזק על ידו לצורך הגנה עצמית, וכן לנסיבותיו האישיות, הודייתו באשמה ולכך שזו לו הפעם הראשונה בה נגזר עליו עונש מאסר.

המדינה טוענת, מנגד, כי העונש שנגזר על המערער אינו תואם את חומרת העבירות בהן הורשע ואת עברו הפלילי, בכלל זה הרשעתו בעבר בעבירה דומה.

לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים, הגענו לכלל מסקנה שדין שני הערעורים להידחות. אכן, כפי שציינו בעבר, העבירות בהן הורשע המערער הן עבירות בעלות חומרה יתירה, במיוחד בימינו אלה, אשר מחייבות ענישה מחמירה לשם הרתעת הרבים (ע"פ 3289/03 אבשלום קוממי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). עם זאת, בית המשפט המחוזי הביא בגזר הדין את כל השיקולים הרלבנטיים, בכלל זה חומרת העבירות, מחד, ושיקוליו האישיים של המערער והעובדה שהנשק הוחזק על ידו למטרות הגנה עצמית, מאידך. בנסיבות אלו, גם אם גזר הדין מקל עם המערער במידת מה, איננו סבורים שהוא חורג מרף הענישה הראוי במידה כזאת המצדיקה התערבותנו.

התוצאה היא ששני הערעורים נדחים.