ע"פ 2041/99 בלאל בשתאוי נ. מדינת ישראל

המערער הציע טרמפ לצעירה, ובמקום להסיע אותה לייעדה, הוא סטה עם רכבו לדרכים צדדיות, ושם ביצע בה מעשים מגונים בנסיבות מחמירות, תוך שהוא משתמש גם באלימות. בגין כך הורשע המערער בעבירות לפי סעיף 348(ב) בשילוב עם סעיף 345(ב)(3) של חוק העונשין, וכן בחטיפה לפי סעיף 369 לחוק.

כאן המקום להדגיש, כי המערער חדל ממעשיו לא משום שתקפה אותו חרטה או שאוזנו הייתה כרוייה לתחנוניה של הקורבן, אלא משום שלאותו אזור נקלע נהג שעצר במקום, והבחין בהתרחשות מוזרה ברכבו של המערער, ואת ההפוגה שנוצרה בגין כך, ניצלה המתלוננת כדי להימלט על נפשה.

המערער אובחן כמי שלוקה בבריאותו, ועל רקע זה הביע שירות המבחן ספק ביכולתו של המערער להסתייע בהליך טיפולי. השירות המליץ בתסקיר שהוגש לבית המשפט המחוזי, וחזר על כך גם בפנינו, כי בהתחשב במצבו הבריאותי של המערער ראוי להקל במידת מה בעונש. שירות המבחן אף הרחיק לכת והמליץ בפני הערכאה הראשונה להסתפק במאסר בו יוכל המערער לשאת בדרך של עבודות שירות. אך בית המשפט המחוזי סבר שיש לנהוג בדרך שונה, וגזר למערער ארבע שנות מאסר לריצוי בפועל, וכן שנתיים מאסר על תנאי.

הערעור מופנה כנגד העונש. בא-כוח המערער סבור כי בית המשפט המחוזי החמיר עם שולחו, בעיקר משום הקשיים עמם הוא צריך להתמודד בכלא, והנובעים ממצב בריאותו (אי-שליטה על צרכיו). את המצב הזה הוא אינו יכול לחשוף בפני אסירים אחרים, ועקב כך הוא מונע מעצמו אפילו שתייה. כמו כן נטען, כי בית המשפט לא נתן משקל ראוי לעובדה כי המערער שהה תקופה ממושכת במעצר בית.

לא מצאנו בערעור זה ממש. המערער ניצל את אמונה של צעירה שבטחה בו, חטף אותה, מנע ממנה מלצאת מהרכב, ואחר כך כפה עליה את אותם מעשים בזויים בהם הודה. אלו הן נסיבות שחומרתן מופלגת, ולמרבה הדאבה מקרים אלה הם גם שכיחים. על רקע זה היה בית המשפט המחוזי מצווה לשים דגש על הפן ההרתעתי בענישה, ועל כן לא זו בלבד שהוא לא החמיר עם המערער, אלא אף נהג בו במתינות רבה.

מכאן דעתנו כי דינו של ערעור זה להידחות, וכך אנו עושים.