ע"פ 2064/09 רון עבד רבו נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בתאריך 2.1.08 בוצע בבית חנינה שוד, במהלכו נגרם מותו של אדם, ובכך עוסק כתב האישום שהוגש נגד המערער ושלושה אחרים לבית המשפט המחוזי בירושלים. תחילת הפרשה בכך שלמערער הגיע מידע לפיו אשה המתגוררת בבית חנינה מחזיקה בדירתה סכום כסף ניכר. בעקבות כך החליט המערער לבצע שוד באותה דירה, ולביצוע זממו נעזר בסאבר עספור (להלן: סאבר) בלאל חרבאווי (להלן: בלאל) ונסרין זיאדי (להלן: נסרין). בתאריך 2.1.08, בשעת בוקר, הגיעה החבורה במכונית בה נהגה נסרין לזירה. היא ושניים מחבריה, המערער וסאבר, התדפקו על דלת דירתה של אותה אשה, ואת הדלת פתח עלי סולימאן, בן 83, שהתגורר שם עם אשתו גמילה, בת 85. בשלב זה נותר סאבר להמתין במעלה המדרגות לדירה. המערער וחבריו הציגו את עצמם כמי שבאו לבדוק את תשלומי הארנונה, אולם בהמשך הלכו בעקבות עלי לאחד החדרים, שם הצמיד המערער אקדח לראשו, ובעזרתו של בלאל קשר את ידיו וחסם את פיו בפיסת בד. בינתיים נכנס לדירה גם סאבר, וזה קשר את גמילה, חסם את פיה בחתיכת בד, ותוך שהוא מצמיד סכין לצווארה דרש ממנה לגלות לו היכן מוטמן הכסף. סאבר נטל מגמילה תכשיטי זהב אותם ענדה, ואחר כך הכניס אותה לחדר בו הוחזק עלי, שם איימו עליה בני החבורה באקדח תוך דרישה למסור להם את הכסף שברשותה. בינתיים החל עלי לחוש ברע ואיבד את הכרתו, והמערער וחבריו ששפכו עליו מים, אולם לא היה בכך כדי להציל את הקורבן שמת כתוצאה מדום לב. לבסוף, הסתלקו המערער וחבריו תוך שהם מותירים את עלי מוטל על הרצפה ואת גמילה כפותה בידיה וברגליה, ועמם נטלו שלל רב - 9000 דולר, 20 אלף ש"ח, תכשיטי זהב ופריטי רכוש יקירים נוספים. מהדירה נמלטו המערערים ברכב בו נהגה נסרין, וברמאללה הם מכרו את התכשיטים תמורת סכום של 500 דינר ירדנים.

2.

בגין אותן עובדות יוחסו למערער בכתב האישום המקורי עבירות של קשירת קשר לבצע פשע, שוד ורצח, אולם בתאריך 15.9.08 הודיעו הצדדים כי גיבשו הסדר טיעון בגדרו הודה המערער בעובדות שיוחסו לו, תוך שהמשיבה עותרת להרשיעו בעבירת הריגה במקום עבירת רצח. כמו כן, עתרה המשיבה לגזור לו 20 שנות מאסר, בעוד שההגנה ביקשה להסתפק ב-14 שנות מאסר בלבד. בית המשפט המחוזי, לאחר ששמע את טעוני הצדדים לעונש, דן את המערער ל-18 שנות מאסר, ושנה מאסר על-תנאי. כנגד עונש זה משיג המערער בפנינו, והוא מבקש כי נעמידו על הרף המתון שנקבע בהסכם הטיעון.

3.

לערעור זה אין בידינו להיעתר. המערער היה היוזם של פשע מחריד שבמהלכו מצא אדם קשיש את מותו. בנסיבות אלו צריכה נקודת המוצא לקביעתו של העונש להיות בעונש המרבי אותו קצב המחוקק לצדה של עבירת הריגה. אכן, המערער הנו אדם צעיר, נעדר הרשעות קודמות שנסיבות חייו לא היטיבו עמו. אולם, מנגד ניצבת העובדה שעקב תאוות בצע שאינה יודעת גבול לא היססו המערער וחבריו להפתיע זוג קשישים בביתם, להתעלל בהם שעה ארוכה, ולהסתלק מהדירה כשבידם שלל רב ותוך שהם מותירים את אחד הקורבנות מוטל ללא רוח חיים, ומבלי לנסות לסייע לו בדרך כלשהי. בנסיבות אלו אנו סבורים כי תקופת המאסר שהושתה על המערער, אף שאינה קלה כלל ועיקר, הנה עונש ראוי, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.