ע"פ 2070/07 אהרון עמיחי נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

חברתו של המערער (להלן: המתלוננת) ביקשה בחודש מרץ 2006 לנתק את קשריה עמו. נראה כי המערער התקשה להשלים עם החלטתה של חברתו, ועל כן שיגר לה איומים באמצעות אם הבית בדירה בו היא מתגוררת. תחילה הודיע המערער למתלוננת כי הוא שייך למשפחת עבריינים שלא כדאי להתעסק עמם הואיל והם "מתנקמים". בהמשך הודיע המערער למתלוננת כי "עליה להכין את עצמה לגרוע ביותר". בתאריך 16.3.06 פגש המערער את המתלוננת במרכז העיר ירושלים, ובמהלך הפגישה דחף אותה ואיים עליה באומרו כי הוא מחזיק בסכין והוא ירצח אותה. חיילים שנכחו במקום והיו עדים לתקרית, אחזו במערער ואפשרו למתלוננת להימלט לביתה. אולם, המערער לא הרפה ממנה, ובשעת בוקר מוקדמת גמלה בלבו החלטה להצית את הבית בו היא מתגוררת. תחילה הוא ידה אבנים לעבר חלון הבית וניפץ את זגוגית החלון, ואחר כך הבעיר אש משני צדי הבית וזו התפשטה בחצר והבעירה מספר רהיטים ועץ.

המערער הודה בעובדות האמורות, ובעקבות כך הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירות של איומים, היזק לרכוש במזיד והצתה, עבירות לפי סעיפים 192, 452 ו-448 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

בגין כל אלה נדון המערער ל-5 חודשי מאסר, מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת

בסכום של 8,000 ש"ח.

המערער, המשיג בפנינו כנגד גזר-הדין, טען באמצעות בא-כוחו המלומד, עו"ד מ' הורוביץ, כי בית משפט קמא החמיר בעונש שהשית עליו, ולא נתן משקל ראוי לגילו הצעיר, נסיבותיו האישיות והמלצותיו של שרות-המבחן.

לא מצאנו כי הוכחה בפנינו עילה להקל בעונש. המערער הוכיח במעשיו, כי לאיומים ששיגר לעבר חברתו עלול להיות המשך אלים, ששיאם היה בהצתת הבית בו התגוררה. זו התנהגות שהסכנה הכרוכה בה אינה טעונה הבהרה, והיא חמורה שבעתיים נוכח העובדה שאין זו מעידתו הראשונה של המערער בפלילים, וגם לא הפעם הראשונה בה הוא חוטא בעבירת הצתה. יתר על כן, מתסקירו האחרון של שרות המבחן עולה כי המערער הפר את תנאי השחרור שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטתו לעכב את ביצוע העונש, כאשר עזב את הישיבה בצפת בה היה אמור לשהות במעצר בית ולא שב אליה עוד.

בנסיבות אלו אנו סבורים כי אין בעונש חומרה כלשהי, אדרבא, נראה הוא בעינינו קל ומתון, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.