ע"פ 2087/09 מדינת ישראל נ. פלוני

השופט א' א' לוי:

1.

שלושה אישומים יוחסו למערער בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת, ולהם מכנה משותף אחד – תקיפתן של מתלוננות שהלכו לתומן בישוב בו הן מתגוררות, מתוך כוונה לבצע בהן עבירות מין. האירוע הראשון התרחש בתאריך 13.10.06, סמוך לאחר חצות, כאשר ל', צעירה ילידת שנת 1986, עשתה את דרכה לביתה. המערער, שפניו היו רעולות ועל ידיו כפפות בד לבנות, זינק לעברה, אחז בה והובילה לעבר שיחים שהיו במקום. ל' התחננה על נפשה וביקשה מהמערער כי ירפה ממנה, אולם הוא נישק אותה, נגע באיבריה האינטימיים, ולבסוף הוציא את איבר מינו והתחכך בה.

בתאריך 25.9.07, בשעה 02:35 עשתה ש', ילידת שנת 1986 את דרכה מחדרה בקיבוץ לעבר חדרם של הוריה, כאשר המערער תקף אותה. גם אותה הוא גרר למקום חשוך, חקר אותה על יחסיה המיניים, הורה לה לפשוט את מכנסיה וחולצתה, ואז התפשט גם הוא וחיכך את איבר מינו באיבר מינה. בהמשך, הורה למתלוננת לשכב על גבה, ולאחר שהוציא את איבר מינו התחכך בה בתנועת משגל עד שהגיע לסיפוקו. לפני שהלך לדרכו איים המערער על ש' כי יפגע בה אם תספר על מעשיו.

האירוע השלישי התרחש בתאריך 5.11.07, בשעה 01:30 לערך. ט', ילידת שנת 1993, עשתה את דרכה לביתה, כאשר המערער הגיע מאחוריה, אחז בה והובילה אל וואדי חשוך. בהמשך, הפשיטה המערער ממכנסיה, וליטף אותה בישבנה ואיבר מינה. לבסוף, נשכב המערער על ט' וביצע תנועות משגל. לפני שהלך לדרכו איים המערער גם על ט' כי יפגע בה, אם תספר את אשר עולל לה.

2.

המערער הודה בעובדות המפלילות שיוחסו לו בשלב מתקדם של המשפט, ובעקבות כך הורשע בעבירות של מעשה מגונה בנסיבות מחמירות, מעשה מגונה בכוח ואיומים. על כל אלה הוא נדון לשמונה שנות מאסר ושלוש שנים מאסר על-תנאי.

כנגד עונש זה משיגים בפנינו שני הצדדים. בערעור האחד (ע"פ 2143/09) מלין המערער על חומרת גזר הדין. נטען, כי בית המשפט המחוזי החמיר בעונש מעבר למתחייב, תוך שהוא אינו נותן משקל הולם לכל אלה: הודאת המערער והפנמתו את חומרת מעשיו; מצבו הנפשי (סובל מפיגור קל) ונסיבותיו האישיות (גדל במצוקה וללא יד מכוונת); העבירות אותן ביצע אינן נמנות על העבירות החמורות בתחום זה; זהו מאסרו הראשון; במהלך מעצרו ומאסרו הוא סבל וסובל מהתנכלויות של אסירים אחרים; מאסר ממושך ימיט תוצאות הרסניות על משפחתו.

בערעור האחר (2087/09) משיגה המדינה על קולת גזר-הדין. נטען, כי אין בעונש מענה הולם לחומרת מעשיו של המערער, לפגיעה בגופן ובכבודן של הקורבנות, לצורך בהרתעת הרבים, ולעובדה כי אין זה כישלונו הראשון של המערער בפלילים.

3.

המערער, כחיה האורבת לטרף, תקף את קורבנותיו – נערה ונשים צעירות, בשעת לילה מאוחרת, בעת שהן נמצאו בישוב מגוריהן ותוך שהן עושות את דרכן לביתן. הוא גרר אותן למקומות נסתרים מעיני אדם, ביצע בהן מעשים מגונים תוך שהוא חומס את גופן במשך שעה ארוכה, ומשפיל את כבודן כאדם וכנשים עד עפר.

כידוע, מעשים מסוג זה לא רק פגיעה פיסית כרוכה בהם, אלא גם פגיעה נפשית אנושה שיידרשו שנים רבות עד שיימצא לה מזור, אם בכלל. לתוצאה קשה זו גרם המערער במעשיו הנפשעים, ועל כן לא זו בלבד שאין בעונש שהושת עליו פן מפליל כלשהו, אלא אנו אף סבורים כי לא ניתן בו מענה הולם לחומרת המעשים ולהרתעת היחיד (ראו הערכת מסוכנותו של המערער), ואף להרתעת הרבים.

אי-לכך, אנו דוחים את הערעור בע"פ 2143/09 ומקבלים את הערעור בע"פ 2087/09. בהתחשב בהלכה לפיה אין בית משפט שלערעור ממצה את הדין עם נאשם, אנו מעמידים את תקופת המאסר בפועל בה ישא המערער על 10 שנים. המאסר המותנה שהושת על ידי בית משפט קמא, יישאר על כנו.