ע"פ 2119/06 מדינת ישראל נ. שרגא רוזנברג

השופט א' א' לוי:

1.

המערער, רופא שיניים במקצועו, נשוי ואב לחמישה ילדים, ללא עבר פלילי, נקלע בשעת לילה מאוחרת, בחודש מאי 2005, לאירועים שבסופם מצא את עצמו מאחורי סורג ובריח. הוא יצא מביתו מתוך כוונה להגיע לביתו של חבר שם לנו אביו ובנו. אותה שעה היה המערער בגילופין, לאחר שלגם משקאות אלכוהוליים בשמחה שהתקיימה בביתו. בדרכו לבית החבר נתקל המערער בשלושה צעירים – יהונתן חייט (להלן: יהונתן), יגאל חייט (להלן: יגאל) ויונתן אטלן (להלן: אטלן). מהעובדות עליהן הסכימו בעלי-הדין עולה, כי

גם אחד או שניים משלושת הצעירים היו שתויים, וסמוך למפגשם עם המערער הם התנהגו בצורה פרועה ואלימה, שכללה צעקות רמות ועבירות כנגד רכוש.

שלושת הצעירים פנו אל המערער, ובעקבות כך פרץ ויכוח שהתדרדר לאירוע אלים ביותר. השלושה תקפו את המערער, דחפו אותו, תפסו את ראשו באחיזת חניקה, הכו בו ובעטו בגבו, וכאן המקום להוסיף, כי המערער סבל מכאבים בגבו כתוצאה מניתוח שעבר. עקב המצב אליו נקלע, שלף המערער אקדח בו החזיק מכוח היותו מתנדב של המשמר האזרחי, דרך אותו וירה שלושה כדורים לעבר פלג גופם העליון של התוקפים. כתוצאה מכך חדר קליע לאוזנו השמאלית של יגאל, וקליע זה הוצא בהמשך מאזור הכתף השמאלית. יהונתן נפצע בקליע שחדר לחזהו, וגרם לפגיעה בריאה ושבר בסקופלה הימנית. הקליע השלישי פגע באטלן, וחדר לראשו דרך עינו הימנית.

המערער הודה בעובדות האמורות, ובעקבות כך הורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהמשך, הוא נדון לחמש שנות מאסר, עשרה חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב, בהסכמתו, לפצות את אטלן בסכום של 150 אלף ש"ח, ואת יהונתן ויגאל בסכום של 5,000 ש"ח, כל אחד.

2.

שני ערעורים מונחים בפנינו. באחד (ע"פ 2119/06) משיגה המדינה כנגד קולת גזר הדין. נטען, כי בעונש לא ניתן ביטוי הולם לערכים המוגנים על ידי העבירה, והוא מגיע רק כדי רבע מהעונש הקבוע לצדה; המערער נשא על גופו נשק והשתמש בו אף שאותה שעה היה שתוי; הירי כוון לפלג גופם העליון של הצעירים, ללמדך על הכוונה שגמלה בלבו של המערער לגרום להם חבלות חמורות. כן נטען, כי העונש אינו הולם את חומרתן של הפגיעות בצעירים, ואת הצורך להרתיע מפני שימוש בנשק חם לפתרונם של סכסוכים.

בערעור האחר (ע"פ 2141/06) נטען, כי העונש שהושת על המערער נוטה לחומרה יתירה, ועל כן ראוי להקל בו. על פי השקפה זו, מדובר באירוע חריג וטראגי, כאשר המערער נקלע על כורחו לנסיבות קשות ומאימות, וחטאו נבע רק מהיות

תגובתו בלתי סבירה. ועוד נטען, כי גם המערער הנו קורבן של אותה התרחשות, הואיל והמאסר שהושת עליו היה כרוך בתוצאה הרסנית, הן לחייו-שלו והן לבני משפחתו. בא-כוח המערער הוסיף וטען, כי להחמרה בעניינו של שולחו, ככל שהיא מכוונת להרתעתו-שלו, לא היה מקום, הואיל ומדובר באדם נורמטיבי שמעולם לא חטא בפלילים, וקרוב לודאי שזו תהיה דרכו גם בעתיד.

3.

קשתה עלינו ההכרעה בערעור זה. המערער רחוק מדמות העבריין המצוי הבא בשעריהם של בתי המשפט. נהפוך הוא, מדובר באיש משפחה, שבהתנהגותו לא נמצא עד כה דופי, וגם לקהילה בה הוא חי תרם רבות. לפתע, וכרעם ביום בהיר, מצא המערער את עצמו נוטל חלק בהתרחשות ששינתה את חייו מן היסוד, ומאז הוא מכה על חטאו ומתייסר גם מתוך הכרה בנזק הנורא שגרם למתלוננים. העולה מכך הוא אפוא, כי בעניינו של מערער אין צורך לתת משקל בענישה להרתעת היחיד. ברם, זהו רק פן אחד של הדברים. הפן האחר מקורו בכך שגם אם היה המערער קורבן לאלימות אותה לא צפה, היתה תגובתו, בסופו של יום, קשה ביותר, וחרגה באופן קיצוני מהסביר. ובמלים אחרות, גם מתוך הכרה בנסיבות הקשות אליהן נקלע המערער והאלימות שנקטו כלפיו המתלוננים, עדיין היה מצווה לשקול בזהירות את דרכי תגובתו, כדי שמעשיו לא יחרגו מהגדרתם כאמצעי ההגנה, ולא יגלשו לתקיפה קשה של יריביו. אכן, המערער היה רשאי גם רשאי להגן על עצמו, אולם בפניו היו פתוחות דרכי פעולה שונות, פוגעניות פחות. כך לדוגמא, אפשר שאיום בנשק בלבד היה מרתיע את התוקפים, ואם בכך לא היה די כדי להשיג מטרה זו, אפשר היה לירות באוויר. ואם גם צעד זה לא היה משיג את מטרת ההרתעה, יכול היה המערער לכוון את נשקו לכיוון פלג גופם התחתון של המתלוננים, או להסתפק בפגיעה באחד מהם בלבד. אולם, הוא לא נהג כך, ובעקבות שיקול דעת מוטעה ונמהר, הוא כיוון את נשקו לעבר ראשיהם של המתלוננים ולחץ ושב ולחץ, שלוש פעמים על ההדק. זהו מקור חטאו של המערער, ולא נפריז אם נאמר כי אך בדרך נס לא הסתיים אותו עימות בתוצאה קשה פי כמה, באשר היה גלום פוטנציאל גם לאובדן חיי אדם. תגובה מסוג זה שהגיב המערער, חייבה את בית המשפט לנהוג בו ביד קשה, כדי שהעונש יהווה מסר מרתיע גם לרבים, במיוחד בימינו אלה כאשר השימוש בנשק חם "ליישוב" מחלוקות הפך לשכיח.

להשקפתנו, איזן בית המשפט המחוזי בגזר-דינו נכונה בין כל השיקולים הדרושים לעניין, ועל כן לא ראינו מקום לשנות מן העונש. החמרה בתקופת המאסר שהושתה על המערער לא תעשה עמו צדק, ומאידך, הקלה בעונש עלולה לשדר מסר שגוי ולא רצוי לרבים. אשר על כן, דעתנו היא כי דינם של הערעורים להדחות, וכך אנו עושים.